ככל שמסירות הנפש של בני הציונות הדתית עולה ומתגברת כך עולים הטונים של משיחי ההכלה באמירות מסיתות. אשרינו שבנינו בני הישיבות והמכינות הם המתנדבים בעם ויבורכו לעד. המהפכה בפני הצבא בדרגי השטח שאת שורותיו ממלאים חובשי הכיפות מעוררת תגובות אדירות של השתאות מחד ושנאה מאידך, משיחי ההכלה.
אותם משיחי ההכלה מגיבים בחריפות לגל הגבורה ומסירות הנפש מכמה סיבות, אך העיקרית שבהן היא בשל החלפת הגמוניות. אם עד עכשיו מי שהוביל את המדינה היה השמאל, ששלט בשטח ובשיח, אז זהו, שזה נגמר. עם השנים נכבש השטח בפועל, וגם בשיח (שהוא לא פחות חשוב) ערוצי התקשורת של השמאל מחווירים לעומת העמדה של כלי התקשורת מימין שמתכתבת עם המציאות.
מגדל הקסמים הדמיוני של מעצבי דעת הקהל בעשורים האחרונים קרס בשמחת תורה אשתקד, והצבור האמוני תפס את הבימה ההסברתית מפני שיש באמתחתו תשובות פשוטות וברורות לתהליך האדיר שאנו בתוכו. מסירות הנפש והריצה קדימה הובילה את הצבור האמוני לראש המחנה. השמאל על שלוחותיו, זה שיכל להכיל הכל, לא מסוגל להכיל את המהפך שיוביל לסוף האג'נדה שלו.
ההכלה של משיחי השקר של השמאל את כל הסחי והמאוס של התרבות מחד, ומאידך הכלת הרוע של ארגוני הטרור התבררה כדמיון הזייתי מסוכן שיש להעבירו מן העולם. כל תרגילי השקר שניסו לעוות את התודעה רק הגבירו את אש התמיכה בימין האמוני, המיליונים אולי המיליארדים שנשפכו על ידי כל סוכני הארגונים לשינוי הזהות מבית ומחוץ ירדו לטמיון אך נחש התודעה ממשיך להכיש בדרכים לא דרכים, ומהי הדרך החדשה תשאלו?
הנה השיטה בקצרה: בוא ניקח את הגיבור ונקנה לו תודעה של מסכן, ובכך נשסה אותו דווקא בבסיס ממנו הוא יוצא, שיתחיל לירות בתוך הטנק. הציונות הדתית התגלתה בשיא תפארתה בשנה האחרונה, ציבור של חסידים, המתנדבים בעם בשמחה וברוממות, תוך הכרה עמוקה בגודל השעה, גברים לוחמים עם אימהות ונשים לביאות, יום אחד יהיה צריך לכתוב ספר מכל ההספדים המרטיטים ששמענו מאבות ואימהות, רעיות ואחיות סבים ונכדים, אומר חיים שכולו אומר כבוד וגבורה.
הקמפיינרים משתגעים, ושואלים את עצמם איך נשחיר את האור הזה? כיצד נכבה את הלהבה הזו? הפתרון הוא שוב להעלות את סוגיית הגיוס, לייצר תחושת מרמור ופראייריות. באמת אין שוויון בנטל, ובאמת הנטל הוא קשה, ובאמת מעטים נושאים האלונקה, ורבים המשתמטים מכל המגזרים, אבל הכי קל להעמיד את החרדים במוקד. יובהר, אין פטור ממלחמת מצווה, זוהי מצווה המוטלת על כלל ישראל, וכל הקודם זוכה.
הסערה יצאה לדרך, והצליחה לתפוס את תשומת הלב המרכזית, זה הנושא החם בשולחן שבת, לא חיסול נסראללה, לא הביפרים, לא מיטוט החמאס, אפילו לא חיסול סינוואר, לא גודל השעה, אלא נושא חשוב אבל לא פרופורציונאלי לממדים התנ"כיים בהם אנו נמצאים.
ובל נטעה, אחרי החרדים יתחילו איתנו, למה הסדר? ואוכלי מוות ועוד הזיות. עכשיו צריך לזעוק יותר חזק מכל קמפיינר: אחים אנחנו של תושבי בארי ותושבי בני ברק כאחד, ויש לנו אויב משותף. אף קמפיין לא יפריד ביננו. מה שברור שלחץ והכפשה וביוש לא יועילו ואף ירחיקו. משל למה הדבר דומה? לנער מתבגר שמתקשה לקום לתפילה, ואביו ואימו ואחיו צועקים עליו לקום, ומחמיצים פנים, האם זה מה שידרבן או יגרום להתבצר?
אם כבר קמפיין אז נגד אוסלו, נגד הקונספציה, נגד הנדסת ההמונים להכלה, נגד פגיעה ברמת הצבא ושילוב בנות לתפקידים קרביים, נגד הכפשת חיילי הציונות הדתית והכלה של אמירות מסיתות נגדם – "אוכלי מוות", נגד רדיפת הממשלה והעומד בראשה. ואולי קמפיין גדול על חזרה לזהות ולשורשים, להחזרת התורה והציונות למערכי הלימוד של כלל האוכלוסייה? חסר לנו לא רק בבניין הכח אלא גם ובעיקר בבניין הרוח, ישיבות ותלמודי תורה שלומדים בהם את הנשמה המקורית שלנו.
ועוד משפט. למרות כל המשתמטים, למרות המשפטים המעצבנים של חלק מהחרדים, למרות הניתוק החלקי שהם מגלים, אי אפשר לקחת מהם את הגדלת התורה, את מסירות הנפש וגידול גדולי הוראה, את מוסדות החסד המופלאים, את ריבוי הילודה ואת ההסתפקות במועט ביחס לתרבות השפע בה אנו מצויים. בעת מלחמה נצופף שורות ונאמר 'חבר אני לכל אשר יראוך'.
