בתחילת השבוע, באסון הטרגי בג'באליה, איבדנו ארבעה מלוחמינו, טובי בנינו. שוב, פעם אחר פעם – כתוצאה מפיצוץ בתוך מבנה ממולכד. יממה לאחר מכן, זעקתי בכאב גדול: די! מספיק לסכן את אחינו וילדינו בשדה הקרב.
יש חשש, אפילו אפסי? אין ודאות מוחלטת שהמבנה נקי מסכנות? תפציצו אותו מהאוויר או מהקרקע. מאז, קיבלתי המון תגובות, לוחמים ומפקדים יצרו קשר, חלקם ממש משדה הקרב. אך הכמות הגדולה ביותר של הפניות הגיעה מהורים – חלקם התחננו: "המשיכו להשמיע את זעקתם".
מבול התדרוכים מנגד שאין ברירה ורק ככה ניתן למצוא פירים ולהגיע להישגים, הוא בעייני לא יותר מלעג לאינטליגנציה של כל מי שמכיר את שדה הלחימה ומודע ליכולותיו הטכנולוגיות של צה״ל. אבל יותר מזה, הוא זלזול בלוחמי השדה, לוחמי החוק המחרפים את נפשם.
אם במהלך תכנון מבצע בעומק שטח האויב, הרמטכ"ל היה יודע שהוא שולח טייס למקום שממנו יש סיכוי סביר שלא יחזור – הוא היה כנראה הופך עולמות להפחתת הסיכון עד כמה שניתן. הוא היה מאפשר פגיעה בכל גורם שעלול לסכן את הטייס, ואם לא – הוא לא היה שולח אותו למשימה מלכתחילה.
כך צריך להתייחס גם ללוחמי החי"ר. הם הדבר היקר ביותר, ללא לוחמים אין לנו צבא. הם קודש הקודשים של הלחימה.
מי שמעדיף לקבל לגיטימציה בינלאומית ושביעות רצון אמריקנית – שבעצמם, כשהיו באפגניסטן או בעיראק, לא שקלו אפילו לרגע את האוכלוסייה המקומית – שילך הביתה, מבחינתי, עוד לפני כניסת השבת.
