איריס חיים, אימו של יונתן חיים שנחטף לעזה ונהרג בשוגג מירי כוחותינו, נשאה נאום מצמרר היום (ראשון) בטקס הזיכרון הממלכתי לנרצחי טבח השבעה באוקטובר ולא הותירה אף עין יבשה בקהל: "ההודעות האחרונות שיותם כתב לנו בקבוצה המשפחתית: אמא, זה עניין של דקות, הם כבר כאן והם כנראה הולכים להרוג אותי. אני רק מקווה לשרוד את זה. אם לא אשרוד, תדעו שאני אוהב אתכם".
איריס פתחה בתיאור החיים של לפני הטבח: "בשנה שעברה, יום לפני שמחת תורה היינו כולנו אנשים אנונימיים ולכל אחד מאיתנו היו תוכניות לבוקר של שמחת תורה. אנחנו, משפחת חיים, תכננו להגיע להופעה של יותם לשמוע אותו מנגן. יותם, בננו, היה מוזיקאי, זה מה שהוא אהב לעשות", מספרת איריס ומוסיפה שלאחר החטיפה, כמו הרבה הורים אנונימיים אחרים, היא הפכה מאיריס, לאיריס אמא של יותם חיים, שנחטף ונהרג.
2+
2+ההודעות האחרונות שיותם כתב בקבוצה המשפחתית היו, "אמא, זה עניין של דקות, הם כבר כאן והם כנראה הולכים להרוג אותי. אני רק מקווה לשרוד את זה. אם לא אשרוד, תדעו שאני אוהב אתכם", חושפת איריס ומוסיפה כי זה התרחש בדיוק בשעה 10:44: "זאת תהיה הדקה שתיזכר לנצח כפעם האחרונה שקיבלנו אות חיים ישיר מיותם. לא הייתה לנו פרידה, לא חיבוק אחרון או נשיקה, לא קריצה ג'ינג'ית מלווה בחיוך ביישני".
עוד משתפת על תחושת האשמה שמציפה אותה ומשפחות רבות אחרות בשל המחשבה שאולי יכלו לעשות דבר נוסף כדי להציל את יקיריהם: "נותרנו מלאי רגישות ואשמה שמכרסמים בנפש. שאולי יכולנו לעשות עוד משהו, שאיך לא היינו שם בשבילם ברגע בו היו זקוקים להגנה יותר מכל, הגנה שכל החיים דאגנו לתת מכל הלב בכל מקום, באש ובמים". בתוך כך היא מציינת שחמאס לא הבדיל בין הקורבנות ביום הטבח: "הם לא בדקו אם בני שלי שומר שבת או למי הצבעתי בבחירות, הם לא הבחינו בין יהודי ישראלי או ערבי ישראלי, סטרייט או לא, קיבוצניק או עירוני, עובד זר או תושב קבע, תינוק או קשיש, גבר או אישה".
צפו בנאום המלא:
"אני מרגישה שאחד הדברים שמנחמים אותי בתוך כל הכאב הגדול הזה היא העובדה שאני לא לבד", משתפת אימו של יותם: "אני חיה בתוך עמי, עם מגוון ססגוני כיבוד של מוצאים ודעות, עם שעדיין באבלות, שעדיין נלחם על חייו, עדיין בוכה את מתיו, מתפלל על פצועיו וחולם על השבת חטופיו. עם שחווה כולו את האירוע המטלטל והנורא הזה".
את הנאום סיימה עם הפסוק מספר תהילים "ה' ישמור צאתך ובואך מאתה ועד עולם" והוסיפה כי היא מרגישה שיותם בנה שומר עליה כאשר היא חובה יום יום את כאב הפרידה הבלתי צפויה והאכזרית כל כך מבנה. במקביל לכך, היא מזדהה וכואבת את כאבם של משפחות החטופים, את כאב משפחות החיילים שנפלו על משמרת אמוננו, ואת כאבם של אמוני בית ישראל פה ובכל העולם.
"אני נושאת תפילה ותחינה שמותם לא יהיה לשווא, שנדע לחלוק את הצער והכאב ביחד, אבל גם נמשיך לחתור לבניית מדינה שבה נוכל לחיות בביטחון ובחברה ערכית, שחומלת על האחר, שמנסה להבין את השונה. וגם אם אינה מבינה אותו, היא מכירה בזכותו להתקיים לצידה, ושנצליח לשקם את הביטחון והאמון במקום היחיד שיש לנו, בבית שלנו – מדינת ישראל".
