שנה חלפה מאז נפגע ונפרץ "קיר הברזל", אך הווה ברור לכולי עלמא שמתמצק ומחושל הוא עתה, בזכות עצמתו האדירה של עם ישראל, שיצא להשיב מלחמה שערה. עם שספג מכה קשה, מהכואבות שחווה מאז הקמת המדינה, אך כעוף החול יודע הוא לקום ולצמוח מהשברים, ההריסות והדאבה.
שנה מאז פרצה מלחמת האין ברירה ועם ישראל עודנו נלחם על צדקת דרכו, על זכותו להתקיים כעם חופשי במולדתו. ככל שהדבר ברור לנו, כך אין הוא מובן מאליו לאויבינו הערבים הסובבים אותנו או חיים בקרבנו, ואף לא לחלק מאומות העולם, שיש מי שסברו כי מבינות הן לליבנו ועומדות לצידנו. בעיני רבים נתפש היהודי הלוחם, בעל הזכות להגנה עצמית, לכבוד ואף לנקמה, למדינה עצמאית וריבונית ולבעלות על אדמה – כדבר הזוי, דמיוני, קיצוני ומופרע.
בקיצור – בעיניהם הציונות הינה תועבה שיש למגרה. לחולקים על הדברים מומלץ לקרוא בערבית היישר מהמקורות ולא מהחיקויים והתרגומים בערוצים העבריים.
שנה עברה ועם ישראל נושא שוב בשורה ואור לגויים בעזרת האש המותכת על מגוון האויבים. אלו שכוונותיהם אינן מוסתרות עוד במחשכים, מתחת למבנים, במנהרות ובבונקרים. אור המאיר את הערבי- מוסלמי הקיצוני, העושה כמיטב יכולתו להחשיך כל מקום אליו הוא חודר, עם מסריו ודגליו השחורים שאינם מכסים עוד על מהותו וכוונותיו.
1+
1+קיר הברזל ואגרוף הפלדה
"על קיר הברזל" הינו מאמר שפרסם זאב ז׳בוטינסקי לפני 101 שנה, המקבל שוב ושוב משמעות כבירה. עליו נדרש לחנך את הנוער, דור הלוחמים וההנהגה הבאה של מדינת ישראל. המדינה היהודית היחידה בסביבה, שאותה שמו לה אויביה כמטרה להשמדה, עוד בטרם נוסדה. אחרי פרסום המאמר ב-4 בנובמבר 1923, פרסם ז'בוטינסקי מאמר המשך שכותרתו: "האתיקה של קיר הברזל", בו הסביר את מוסריות תפישתו.
המסקנה של ז'בוטינסקי מהתמשכות הסכסוך ביננו לבין הערבים הינה כי: "איננו יכולים להציע שום פיצוי בעד ארץ־ישראל לא לערביי ארץ־ישראל ולא לערבים בשאר ארצותיהם. משום כך אין להעלות על הדעת הסכם מרצון".
לשם הבהרת הטענה כותב הוא בהמשך, לתשומת לב התקועים תפישתית ב-6/10 הסוברים כי הטבת מצבם הכלכלי של הערבים באמצעות העברת כספים, משאבים וסיוע הומניטרי, תגרום לדחיית וזניחת המאבק המזויין בישראל: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו לא תמורת אי־אלו מילים מתוקות וגם לא תמורת כריכים מזינים". כאמור, הנחה זו עדיין מוכחת כתקפה גם בחלוף 101 שנה מאז נכתבה.
לאור מסקנה זו, כותב ז'בוטינסקי שההתיישבות הציונית בישראל "יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע". בהתייחסו למוסריותה של הציונות ולזכותנו להגנה עצמית כותב הוא בהמשך: "אחת משתיים: או שציונות היא מוסרית או שאין היא מוסרית. בשאלה זו היינו צריכים להכריע לפני ששקלנו את השקל הראשון. ומשהכרענו- הכרענו לחיוב.
ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלי להתחשב בהסכמתו או באי־הסכמתו של כל אדם שהוא. ואם א׳, ב׳ או ג׳ רוצים להפריע בכוח להגשמת הצדק, משום שאין הוא משתלם מבחינתם, הרי צריך להפריע להם בזאת, ושוב בכוח. זוהי האתיקה; ואין שום אתיקה אחרת".
בסוף מאמרו, כותב ז'בוטינסקי שהדרך להסכם עם אויבינו הערבים אינה אפשרית בהתבסס על הסכמתם מרצונם הטוב. הסכם יושג בבוא העת, גם אם ירחק היום עד מאד, רק לאחר שימוש בכוח שבאמצעותו יפנימו הם עד כמה איתן, חזק ובלתי שביר הוא קיר הברזל של ישראל: "עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא ׳לעולם לא׳, וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות.
רק אז יבואו אלינו אנשי הקבוצות האלה ובידם הצעות לוויתורים הדדיים. רק אז הם יתחילו לשאת ולתת אתנו בכנות בשאלות מעשיות, כגון מתן ערובות נגד דחיקת רגליהם מן הארץ, או בעניין שוויון זכויות, או בדבר ישות לאומית עצמית. ואני מאמין ומקווה, שנוכל לתת להם ערובות כאלה, שירגיעו אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ובהגינות.
אבל הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ־ישראל, שלא יהיה נתון להשפעות ערביות כלשהן, כלומר, השלטון שהערבים לוחמים נגד כינונו. במילים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה".
סיכום וסיום
"קיר הברזל" יכול וצריך להשתדרג לקיר ואף לאגרוף פלדה. לעולם אין לאפשר עוד שיבה לקיר הנייר עליו נחתמו החלטות ממשלה והסכמי בושה, כניעה ונסיגה, כדוגמת: הסכמי אוסלו שהיו מקור לכל רע, הנסיגה החפוזה והמבישה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, ההינתקות מרצועת עזה וגירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, הסכם הגז והויתור על המים הכלכליים שנחתם למעשה עם החיזבאללה.
אילו היה מחיר ההחלטות וההסכמים הללו מסתכם בעלות הנייר, העט והדיו עמם נחתמו- ניחא. אבל לצערינו לקחיהם נחתמו ושולמו בדם אזרחים וחיילים ישראלים יקר. זאת בעוד האחראים, שטרם נתנו את הדין, מרשים לעצמם לחסום כבישים, להסתובב באולפנים, להסית לסרבנות, לדבר פלגנות וללרלר דברים שאת רוח הלחימה מחלישים, בלגיטימציה הישראלית פוגעים ובכך את אויבינו משרתים.
לסיום, צה"ל וכוחות הביטחון הם קיר המגן של עם ישראל במדינתו, ואין בלתם. יהודי, ציוני וישראלי המעזים לפגוע בהם – פוגעים בזכותם לחיים ובעצם קיומם בארץ זו. במלחמת הדת המתנהלת עם אויבינו הערבים והמוסלמים על צדקת דרכנו וזכותנו לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אין עוד מקום להסכמים למעט אחד- הסכם כניעה של אויבינו ללא תנאים מוקדמים, והבנה כי עם ישראל יישאר במולדתו לנצח נצחים.
