צפו בסרטון המרגש עד דמעות של אורית לרגל יום הזיכרון לחחלי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
כך כתבה אורית:
היום יום שלנו הוא אף פעם לא פשוט לאף אחד.
התקופה האחרונה מערערת ולא פשוטה עבורנו.
המצב הזה, של חוסר הודאות, לפעמים מתסכל ומייאש.
אבל בימים האלו, של יום הזיכרון, קשה לנו במיוחד.
מי זה לנו?
לאחרונה נכנסתי למשפחה גדולה, משפחת השכול.
לפני 3 וחצי שנים מחבלים ירו על הרכב שלנו בדרך לירושלים,
אבא שלי נרצח במקום, אמא שלי נפצעה באורח אנוש ועד היום היא בטיפולים.
גם אחים שלי שהיו ברכב נפצעו בינוני, ועד היום הטראומה היא חלק בלתי נפרד מחייהם.
נכנסתי למשפחה הגדולה והכואבת הזו, ללא אפשרות בחירה אחרת.
והימים האלו של יום הזיכרון, הם ימים 'קדושים' עבורי.
אנשים יודעים שזה זמן קשה עבורנו, המשפחות השכולות.
האמת, שזה נכון אבל לא מדויק.
כי את האובדן והשכול, אני מרגישה בכל יום בחיי.
בכל רגע ובכל שניה. כמו אבן גדולה בגרון, משהו שאני סוחבת איתי לכל מקום.
מהרגע שאני קמה בבוקר, יוצאת לעבודה או ללימודים.
רואה ברחוב אבא וילדה הולכים יד ביד- והלב שלי נצבט. הזיכרונות צפים.
ממשיך לצהריים כשאני בלבטים לגבי העבודה ואין לי אבא להרים אליו שיחה.
וכמובן, איך לא – בלילה, כשכל המחשבות באות והגעגוע נכנס עמוק עמוק למחשבות.
כמה הייתי רוצה שיהיה לי שוב אבא, לדבר איתו, לצחוק איתו. אבא שיפרגן לי.
אפילו שלפעמים יכעס עליי ויעיר לי.
שיחבק אותי כשאני שבורה ויעמוד מאחוריי בהחלטות ובחלומות שלי.
מישהו שיאמין בי!
כמה הייתי רוצה לקבל ממנו הודעה, או איזושהי אות חיים.
או פשוט החלום הזה לראות על צג הטלפון את השם "אבא".
מעבר לקשיי היום יום, גם כל שמחה מהולה בעצב. ככה זה אצלנו.
כל אירוע משפחתי מנכיח את החוסר של אבא.
קידוש, חגים, הכל בלי אבא, בלי ראש המשפחה.
והכי קשה היה בחתונה שלי. הימים המרגשים בחיי הפכו להיות מפחידים ומלאי חששות.
החתונה הראשונה בלי אבא.
לא היה לי את אבא שיתרגש ויתלהב שהבת שלו מתחתנת. אבא שיפרגן שיחמיא, שיקח אותי ממקום למקום.
ואספר לכם עוד משהו, חודש לפני החתונה שלי אמא הייתה בניתוח בארצות הברית עם חלק מהאחים שלי. ואני הייתי בארץ והרגשתי כל כך לבד.
כששומעים על פצוע, נאנחים אנחת רווחה. "רק פצוע, מזל.." אף פעם לא מבינים שבהרבה מקרים זה אומר שנים ארוכות של טיפולים קשים וכואבים, וימים ולילות ארוכים בבתי חולים.
בחתונה עצמה, אמא ליוותה אותי בצד אחד.
ואחי הבכור שלומי, ליווה אותי בצד השני במקום אבא.
שלומי אחי, שירת בצבא שנים עד לתפקיד מ"פ, ועזב את הצבא כדי להיות שם בשבילנו.
הוא החזיק את המשפחה על כתפיו, החזיק אותנו שלא נישבר.
הוא היה עבורנו המקום הבטוח – במקום אבא.
ואז, לפני שנה וחודש, הוא נהרג במהלך שירותו בתפקיד בטחוני מסווג.
הרגשתי ששוב אני נופלת לתהום עמוקה, והפעם נראה שזה גדול עלי, שאין יציאה.
כמה אובדן אפשר להכיל, כמה חוסר. במקרים רבים אני מוצאת את עצמי בלי קרקע להיאחז בה.
בלי מצפן שמראה ומנחה איך ולאן לצעוד.
בשנה שעברה היה יום הזיכרון הראשון שלי כאחות שכולה, והשלישי שלי כיתומה.
ושוב אני חוזרת כעת אל הימים האלו, יום הזיכרון ואחריו יום העצמאות.
בימים האלו אני נותנת לעצמי להתפרק ולשתף, כי ביום יום איני רוצה להפיל על אף אחד את התיק הכבד הזה. כי הוא לפעמים כואב מלהכיל…
אבל ביום הזה אני מרשה לעצמי.
כי ביום הזה *אתם* מאפשרים לנו לשתף אתכם בזיכרון שלנו
באובדן!
לספר לכם על החוסרים שלנו, על אילו אנשים הם היו.
שתבינו קצת מה איבדנו.
כי האבידה שלי, היא האבידה של כולנו.
אנחנו עם אחד, וכולנו ביחד במלחמה הזו.
אחד הדברים שנותנים לי כח ועוזרים לי לשתף היום, הוא הידיעה שיש אתכם
שאתם, תמיד תהיו שם בשבילי, בשבילנו, בימים האלו.
תפתחו את הלב, תקשיבו ותתנו את החיבוק המדהים הזה שרק אתם- עם ישראל, יודעים לתת.
לי ולכל המשפחות השכולות.
עכשיו, בימי הקורונה, כולם בבית עם המשפחות. ולנו כבר לא ברור בדיוק מה זו משפחה.
אני כל כך מקווה שכולנו נצליח להעריך את מה שיש לנו גם בלי שנאבד את היקר לנו מכל.
הלוואי שבמקום פילוג וכעסים, במקום לשפוט אחד את השני, פשוט נתמקד באהבה!
כי יש דברים שלא בידיים שלנו, אבל יש דברים שכן!
אנחנו יכולים מה ללמוד ולקחת ממי שאיננו איתנו. אני בוחרת להשתדל באמת להיות בן אדם טוב יותר. כמה פשוט ככה מורכב. להיות בן אדם קצת יותר טוב ממה שהייתי אתמול. להשתפר, להתקדם. בשבילם, בשבילנו.
