שנים שמענו את הטענות של התושבים על חפירות, דיברו על מנהרות לאורך הגבול הצפוני, וב-2019 כבר הבנו שבאמת יש מנהרות. אחרי שנים של הכחשות מצד מערכת הביטחון, האמת התפוצצה בפנים. אבל כשאתה נכנס פנימה, ממש לתוך אחת מהמנהרות האלו, משהו משתנה. זה לא עוד דיווח. זו מציאות רותחת מתחת לרגלינו.
הדרך למנהרה מתחיל בכביש שאני לא יכול לציין את שמו. נוף פסטורלי, שקט מוחלט. חייתי את הגליל כל חיי, ראיתי את הנופים האלה אינספור פעמים – הם תמיד עוצרי נשימה. אתה עומד ומסתכל על הגליל, על בתים קטנים ומטופחים, ובתוך כל השלווה הזו, אי אפשר לדמיין את מה שמסתתר מתחת.
צפו בתיעוד מתוך בית בלבנון | צילום: נועם אמיר
נכנסנו לבית. חניה פרטית, חצר לילדים, סלון ומטבח מאובזרים – הכל נראה נורמלי לחלוטין. ואז, פתאום, דלת קטנה, שמובילה אותנו הישר לתוך מבוך. 800 מטר, כך אומרים בצה"ל. אני אומר לכם שהלכתי שם 45 דקות, הרבה יותר מ-800 מטר. כל כמה עשרות מטרים יש פנייה. פעם ימינה לחדר עם גנרטור ענק, פעם שמאלה לשירותים ומקלחת כמו בקאנטרי, פעם קדימה לעוד מסדרון אין-סופי. זה לא רק מנהרה. זה מתקן תת-קרקעי עצום, שנחצב בהר במשך שנים.
ואז, מגיעים להאנגר ענק. גבוה, רחב, ומלא באוכל לחודשים ארוכים, אולי אפילו שנים. לא האגוזים והתמרים שהכרנו מעזה, אלא אוכל ממשי עם תוקף ארוך. קטנועים, מטבחי שיש, פלזמות על הקירות. אתה מסתכל על כל זה ולא מאמין. איך בנייה כזאת התרחשה במשך יותר משני עשורים, מתחת לאף של כולנו? איך פספסנו את זה?
1+וכאן אני שואל את השאלה הקשה: איך עמדו בכירים במערכת הביטחון רק לפני חודש ואמרו שאפשר להשאיר את זה ככה? לדבר על הפסקת לחימה, על הסדרה עם חיזבאללה, ולחשוב שהמבנה התת-קרקעי הזה יישאר על כנו? איך בכלל חשבו שזו אופציה?
בסיומה של המנהרה ראינו אור. אור של קרני שמש שמגיעות מבעד לפיר קטן. החייל שהיה איתי אומר לי: "אל תוציא את הראש, כי יש קרב למעלה. אתה חוטף כדור בראש כי יש קרב למעלה". ואז הוא המשיך ואמר: "אם תצא מפה ותתחיל לרוץ שלוש דקות – אתה ביישוב ישראלי". שלוש דקות ריצה ואתה בתוך ישוב אזרחי בישראל.
1+המסר ברור: זה לא רק סיפור על מנהרה אחת . זה סיפור על עיוורון של שנים, על תשתיות טרור עצומות שבנו לנו מתחת לאף, ועל הצורך שלנו להתעורר ולהבין שהאויב לא ישאיר לנו מרווח טעויות. מי שבנה את המנהרה הזו, לא בנה רק אחת.
