כתום שנה למלחמת חרבות ברזל נראה כי החברה הישראלית הניחה בצד את הוויכוח על אופי הדמוקרטיה הישראלית וחזרה לעסוק בערכים שבעבר היו נשמת אפה של הציונות: ביטחון והתיישבות. מושגים כמו ניצחון על חמאס וחיזבאללה ושל התיישבות אפשרית בחבל עזה ובדרום לבנון חזרו שוב ללב השיח הציבורי. אך ישנו ערך ציוני נוסף שעדיין נשאר מיותם והוא ערך העלייה. וזאת למרות שדווקא הוא טומן בחובו את השינוי האסטרטגי המשמעותי ביותר לעתידו של העם היהודי.
מי שלומד את ספר התנ"ך יוכל למצוא בו יסודות רבים של תכונות העם היהודי הרלוונטיים לנו עד היום: יש בו סיפורי אבות המאפיינים את התנהלות הבנים, תיאורים נופי של ארץ ישראל המוכרת לנו, מנהיגות של עם קשה עורף מתלונן, הליכה אחרי אלוהים אחרים ותשובה, מלחמות, אהבה וקנאה. אך ישנה תופעה נוספת המלווה את העם היהודי במשך דורות באופן קיצוני, ודווקא בתנ"ך היא נמצאת יחסית בשוליים, והיא תופעת האנטישמיות.
התנ"ך מלא בתיאורי מלחמות אכזריות מול אויבים: ארם, מצרים, אשור, פלישתים ועוד רבים. בחלק מהמלחמות אף עמדה יוקרתו של אלוהים על כף המאזניים והאויבים לגלגו על חולשתו לכאורה, אך כמעט ולא נמצא מוטיבים אנטישמיים של שנאה מושרשת לישראל כקבוצה בעלת תכונות אתניות שליליות ושטניות.
שני המקרים יוצאי הדופן של תיעוב כלפי יהודים מתרחשים דווקא בגלות: האחת היא אצל המצרים – שאינם מסוגלים לאכול לחם עם העברים "כי תועבה הוא למצרים". בהמשך הם יראו בעם ישראל גייס חמישי שעתיד למרוד באימפריה ולהצטרף לאויבים, ולכן ישעבדו אותם לעבודת פרך. המקרה השני התרחש בשושן הבירה, שם תיאר המן הרשע את היהודים כעם מפוזר ומופרד שאינו מקיים את דתי המלך, ולכן ביקש להשמידם.
2+מהו אם כן הגורם לאנטישמיות? מדוע תופעה זו שמלווה את העם היהודי לאורך שנים רבות לא התקיימה כמעט בזמן התנ"ך, ומדוע הפכה עם השנים לתופעה כל כך רחבה? ישראל אלדד ראה בתופעה של שנאת ישראל דווקא תוצאה וריאקציה של השתלבות היהודים בארצות ובתרבויות הניכר. בכל מקום בו ביקשו היהודים להתערות בגויים, נמצא מי שיזכיר להם איפה מקומם האמתי.
תולדות הגלות מלאים בסיפורים על היהודי המתרחק מהפרובינציה הלאומית שלו ומשתלב בעולם הגדול בעל האפשרויות הבלתי מוגבלות. את הכישרון היהודי שלו הוא רותם לעגלת האימפריה ומטפס במהירות לצמרת החברה. הדרך שמתחילה באופטימיות גדולה מסתיימת בשנאה גדולה, ובדרך כלל גם באסון. כך הסתיימה תקופת יוסף השליט בבית פרעה בשעבוד מצרים, על היהודים בשושן הבירה נגזרה השמדה, תקופת תור הזהב בספרד הסתיימה בגירוש והמרת דת, האמנציפציה במערב אירופה הובילה להשמדה פיזית על ידי הנאצים, האמונה בשמש העמים במזרחה הסתיימה בהגליות לסיביר ובחיסול האליטה היהודית במפלגה הקומוניסטית.
"חוק הגלות" קובע כי ככל שמתחזקת הפזורה היהודית כך המתעצמת כגדה תופעת האנטישמיות. מה מקורה של שנאה זו? האם ישנה הצדקה בפחד של הגויים מפני היהודים? האם שנאה זו היא בבחינת רפלקס הקאה של הגויים כלפי היהודים הזרים בעלי הנאמנות הכפולה הכובשים את מדינתם? או דווקא רגש עמוק של קנאה כלפי היהודים המצליחים התופסים בכישרונם את עמדות המפתח ומאיימים על האליטה המקומית הוותיקה?
בשאלה זו התחבטו יהודים רבים בראשית העת החדשה: היו כאלו שהבינו את האנטישמיות כביקורת מוצדקת על מחלות הגלות של יהודי הגטו, והטיפו לוויתור על מאפייני הייחודיות היהודית ולהתערות בחברה האירופאית. אחרים חשבו שהדרך לפתור את 'בעיית היהודים' היא לעזוב את ארצות הניכר ולהקים בית לאומי בארץ ישראל. אלו ואלו הפנימו את טענת האופי הפסול של היהודים ופיתחו רגשות נחיתות מול הגויים, ורגשות שנאה כלפי אחיהם היהודים הבדלנים.
מהצד השני בחרו יהודים רבים להישאר נאמנים לדרך אבותם, ובחרו ב"גלות מלכותית" על פני "מדינה גלותית". הם ויתרו על זקיפות הקומה המדינית כדי להישאר עם לב זקוף שאינו מתרפס בפני הגויים, וראו בשנאה כלפיהם הוכחה נוספת להיותם בנים של מלך.
והיו כאלו שניסו לאחוז בשתי הקצוות גם יחד. לזקוף את קומתו של העם היהודי גם פיזית וגם רוחנית. אברהם 'יאיר' שטרן דיבר על זקיפות קומה של רגש האדנות והקמת מלכות ישראל בין הנילוס והפרת, יחד עם זקיפות הלב של מוסר הנביאים והקמת בית המקדש כסמל לגאולה השלמה.
2+אירועי ה-7.10 האכזריים מציפים בחזרה את שאלת שנאת היהודים. האם טעתה התנועה הציונית כשחשבה שבתהליך של "אוטואמנציפציה" תעביר מן העולם את אותה השנאה? האם יש עוד בכוחה של בקשת הנורמליות להוריד את גובה הלהבות של השנאה ולהבטיח לנו עתיד טוב יותר?
ישראל אלדד ראה במגמת ההתבוללות מבית היוצר של תנועת האמנציפציה את שורש כל הרע שביחסי ישראל והעמים. עם ישראל הוא עם סגולה, ובניגוד לכל העמים שנוצרו מהחומר ופיתחו על גביו תרבות רוחנית קלושה, עם ישראל נוצר גם מהחומר וגם מהרוח, ולכן עליו להיות אור לגויים. ביכולתנו להיות אחד מהשניים: או העם המוביל את האנושות כלפי מעלה אם נעשה את שליחותנו, או העם השנוא אם נתכחש לעצמנו ונתרפס בפניהם.
כל הניסיונות לבקש את חסות הגויים בשם אידיאת השוויון עתידות להסתיים בדחייה ובשנאה. כך היה בבקשת השוויון למיעוטים באירופה בתקופת הנאורות, כך בניסיון הכול כך פאתטי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. גם הניסיון של יהדות ארצות הברית להיות "ככל הגויים בית ישראל" ולחסות תחת כנפי הליברליזם, עלול להסתיים חלילה באסון גדול.
אך לצד הסכנה ניצבת גם התקווה. הקמת מדינת ישראל וחזרת עם ישראל לארצו העלתה כוחות רבים של הערצת ישראל בעולם. כך יהיה גם בעתיד, ככל שנשתחרר יותר מהרצון להתנרמל ולקבל הכרה כך נהפוך מהקרון האחרון ברכבת העמים, לקטר מוביל המציע בשורה לעולם. ככל שמדינת ישראל תגדל ותתעצם גיאוגרפית, צבאית, כלכלית ורוחנית, כך תהפוך השנאה של הגויים להערצה.
כדי להגיע ליום בו לעם ישראל תהיה הופעה מלכותית כלפי אומות העולם, אנו נדרשים לשינוי משמעותי בשתי חזיתות: כלפי חוץ לחסל את הגלות ולהעלות את כל העם היהודי לארץ ישראל, ולרכז את מיטב הכישרונות שלנו בבניית האומה עד למודל של אור לגויים. כלפי פנים עלינו להפסיק להתנצל על עצם קיומנו ולהפוך ממדינה גלותית מצטדקת למדינה המקרינה עוצמה כלפי המדינות הסובבות אותנו.
כנגד מודל השנאה התנכ"י של ימי הגלות במצרים ופרס, ניצב מודל הערצת ישראל מימי ממלכת דוד ושלמה בירושלים. דוד המלך שניצח את כל אויביו, הרחיב את גבולות הארץ והפגין חולשה רק בפני ארון הברית. ושלמה המלך שבנה את בית המקדש והאציל מחוכמתו לאומות העולם. מדינת ישראל ניצבת היום על פרשת דרכים בין שאיפת הגדלות ובין תרבות ההתרפסות. מלחמת חרבות ברזל יצרה הזדמנות משמעותית לשינוי, ועלינו להבין את גודל השעה ולחולל אותו.
"יהודים חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!" (ז'בוטינסקי, 1936).
