עד כמה שזה נשמע תמוה, יתומי צה״ל אינם מוכרים בחוק "החיילים שניספו במערכה" כמשפחה שכֿולה, ומפסיקים להיחשב כקרבה ראשונה של החלל עם הגיעם לגיל 21 וכתוצאה מכך אמו האלמנה של יתום צה"ל מפסיקה לקבל תגמול עבורו בגיל זה.
ב1950 שנה, חתם דוד בן גוריון על חוק שנקרא: "חוק חיילים שניספו במערכה", שתוכנו מפרט את זכויות קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה של חללי צה"ל. במהלך השנים החוק עבר שינויים ותיקונים,כדוגמת התיקון לטובת ההורים השכולים (ביטול מבחן הכנסה לקבלת גמלה) ולטובת אלמנות (יכלו לקבל קצבה גם לאחר נישואיהן בשנית דבר שלא היה קיים בעבר).
לאחרונה הוצע תיקון לחוק אשר מבקש לשנות את הגדרה של יתום צהל ולהכיר בו כיתום לכל החיים (גם לאחר גיל 21), אולם בו בזמן ההצעה מורה על ניתוקו של היתום מהגדרת בן משפחה באופן בו יתום לאחר גיל 21 לא יחדל להיות בן משפחה של החייל הנספה – הגדרה שכלעצמה מקוממת לא הגיונית ופוגעת הן ביתום והן בזכר החייל הנספה.
יתומי צהל הבוגרים מבקשים לשנות את הגדרת החוק כך שיכלול הכרה מלאה ביתומי צה"ל כמשפחה שכולה וכבני משפחה של הנספה לכל ימי חייהם ללא הגבלת גיל, כפי שמוכרים ההורים השכולים והאלמנות (ללא מבחן גיל, מצב משפחתי, מצב כלכלי וכו') כי הקשר בין החלל להורים הוא אותו קשר דם בין החלל ליתום. ידוע לנו שתהליך החקיקה יארך זמן והממשלה טרם החלה את פעילותה ובינתיים אנו מבקשים שיוסרו מגבלות הגיל מכל ההטבות שזכאים להם היתומים.
רות משאט, שאיבדה את אביה במלחמת יום הכיפורים, מדגישה: "יתמות זה לא משהו שעובר בגיל 21. זה הולך איתנו לכל החיים. הגיעה העת לטפל גם בנושא הזה ולדאוג ש15,000 יתומי צה"ל הבוגרים יוכרו בחוק כיתומים ללא הגבלת גיל, כפי שהורים שכולים מוכרים כך עד סוף חייהם".
עוד מוסיפה רות: "החוק נכתב לפני 70 שנה ונעשו המון שינויים הדרגתיים לאורך השנים ברוח התקופה, כמו הוספת נפגעי פעולות טרור ואיבה. הנושא היחיד שלא זכה להתייחסות זה נושא היתומים. אנחנו מבקשים להתאים את החוק לשנת 2020 ולהיות מוכרים כיתומי צה"ל לכל החיים על כל המשתמע מזה".
