"על כן נשוא נישא בגאון את חזון הגאולה השלמה, את חזון המולדת המשוחררת תחת הדגל העברי, דגל החופש, דגל השלום, דגל הקדמה. עוד הנף יניפו חיילי ישראל את דגלנו על מגדל דוד, עוד חרוש תחרוש מחרשתנו את שדות הגלעד!" (מנחם בגין, 1948).
"אני לא יהודי, אני לא ציוני. אני לא עומד דום בשירת התקווה, אין לזה שום משמעות בעיני. לא אכפה על בני להתגייס לצה"ל, מצידי שיתגייס לצבא קוסטה-ריקה." (אבינדב בגין, 2010).
כיצד התדרדרנו
על תופעת הנסיכים בליכוד כבר דובר רבות. דור ההורים לחם בחירוף נפש במחתרות האצ"ל והלח"י כנגד הבריטים, הציג קו מדיני בלתי מתפשר של שלמות הארץ ושל מלחמת חורמה בארגוני הטרור במלחמת לבנון. דור הבנים התגלה ברובו כמתון הרבה יותר, ואף הרגיש הרבה יותר קרוב למחנה השמאל מאשר לימין. ומה קורה לדור הנכדים שכבר מגיע אל מחוזות הפוסט ציונות?
3+דוגמה טובה לכך היא משפחת בגין. הסבא מנחם היה מפקד האצ"ל, ובזמן כהונתו כראש ממשלה כבש חצי ממדינת לבנון וחלקים מהעיר ביירות כדי לרדוף את אויבי ישראל. הבן בני – בגין התנגד נחרצות להסכם חברון אך גם לחוק הלאום, וכבר לא לוקח חלק במפלגה שהקים אביו. נכדו אבינדב כבר לא מגדיר את עצמו כציוני. כיצד קרה שצאצאי המשפחה הלוחמת מהמחתרות זנחו את דרך מסירות הנפש של ההורים עבור עם ישראל, והגיעו אל מחוזות הפוסט ציונות והפרוגרס?
את התופעה הזאת זיהה ישראל אלדד כבר בשנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל, כאשר נתן ילין מור ממנהיגי מחתרת לח"י, זנח את רעיון גאולת עם ישראל והפך להיות כנעני וקומוניסט. כיצד אדם שסיכן את חייו במשך עשור שלם, סבל רדיפות ומאסר, מאבד פתאום את המצפן הערכי ומתחיל להילחם נגד הגדרת הזהות שלנו כיהודים?
שורש הבעיה לשיטתו של אלדד היא בהזנחת החינוך לאידיאל של גאולת ישראל בכלל, ובהזנחת עניין החינוך בפרט. במשך שנים עסקה התנועה הרביזיוניסטית במאבקים רבים: בהסתדרות, בעלייה בלתי לגאלית, בשבירת ההבלגה, בנאצים, בשלטון הבריטי, במלחמת השחרור, ובשנים רבות של אופוזיציה. כל אלו לא השאירו זמן לעניינים שברוח.
3+בסוף שנות השלושים לימד אלדד בסמינר "תרבות" למורים בוילנה, שם היה אחד הבית"רים היחידים, בתוך מכללה שרוב תלמידיה היו מתנועת "השומר הצעיר". ההרגשה שלו היתה שלחניכי תנועות השמאל יש הרבה מאוד פנאי לרוח בגלל שהם לא מתכוננים לשום מלחמה, ולא לחוצים על מאבק צבאי ומדיני, בעוד שאנשי בית"ר הרגישו את האסון של השואה מתקרב, הבינו שהקמת מדינה תהיה מלווה מלחמה, ולכן עסקו בעיקר בהתעצמות צבאית ובהכנות למלחמה.
כמו תמיד, הדחוף דחה את החשוב. אך יש לדעת כי לאורך זמן, בלי 'ספרא' (ספר) בסוף גם לא תהיה 'סייפא' (חרב), ומי שעסוק רק בכיבוש הארץ ובעוצמה צבאית מבלי לחזק את המימד הרוחני, סופו לכבוש את כנען ולהיהפך בעצמו לכנעני. הסולם המוצב ארצה וראשו אינו מגיע השמיימה, סופו להתמוטט וליפול. האירוע הכואב של התפרקות מחתרת לח"י והסחף של לוחמים רבים אחרי חלומות קומוניסטיים, הביאה את אלדד לכתוב ספר פרשנות בשם "הגיונות מקרא" וכתב עת חודשי בשם "סולם", בניסיון לחזק את השיח הלאומי לכיוון יותר אידאולוגי, חינוכי ויהודי.
עברו מספר עשורים, והתהליך שעבר על האגף השמאלי של הלח"י בזמן הקמת המדינה, קרה עבר על התנועה הציונית בכללה, ולמרבה ההפתעה לא פסחה אף על המחנה הלאומי שהיה אמון על ערכים אלו.
המצב כיום
גם כיום, כאשר קם דור חדש שמורד בתשישות של נסיכי הליכוד, המסר עדיין לא הופנם. ארז תדמור מסיק בספרו "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", כי הבעיה נעוצה בחוסר הבנת המנהיגים את המערכת של החברה האזרחית, ואת המשקל שיש לה על המערכת הפוליטית. לטענתו התיקון יקרה כאשר המחנה הלאומי יגיע לעמדות השפעה בכלכלה, במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה, אז המערכת הפוליטית תקבל גיבוי מתאים מהחברה האזרחית ותוכל לעצב מדיניות.
טענה זו, תהיה נכונה ככל שתהיה, לא תוכל לייצר שינוי משמעותי ללא השקעה משמעותית בשדה האידיאולוגי והחינוכי, מכיוון שגם אם יהיו לנו כלי השפעה משמעותיים בשדה הציבורי, ללא ודאות פנימית בצדקת הדרך לא נוכל לעמוד בפני פיתויי הפשרה הפוליטיים, ללא דאגה לדור ההמשך כל ההישגים שלנו ירדו לטמיון. ללא עמוד שדרה אידיאולוגי וחינוכי נצליח אולי לקדם את המדינה לשגשוג כלכלי לטובת האזרח – אך היא עוד עלולה להפוך במשמרת שלנו למדינת כל אזרחיה.
על היכולת של המחנה הלאומי להגדיר לעצמו יעדים ומטרות, ועל האידיאולוגיה או השמרנות האנטי אידיאולוגית שמובילה אותו כיום, נדון במאמר אחר. זהו נושא רחב ומשמעותי, וראוי לתת לו מאמר שלם בפני עצמו. לגבי מצב ההשקעה בחינוך, יש לציין נתונים שיאנם מעודדים כלל במידת ההשקעה של המחנה הלאומי בהקמת מוסדות חינוך שבהם אמור לגדול הדור הבא.
3+המצב בתנועות הנוער: על פי נתוני משרד החינוך לשנת 2015, לתנועת בית"ר – הנוער הלאומי יש פחות מ- 7,000 חניכים. וזאת בהשוואה לתנועת הנוער העובד והלומד המזוהה עם השמאל המתון ובה כ- 60.000 חניכים, תנועת השומר הצעיר המונה מעל ל- 10,000 חניכים, ותנועת בני עקיבא של הציונות הדתית שבה חברים כ- 52,000 נערים.
אם נחשב את נתוני החניכים בכלים של הצבעה לכנסת, נגלה כי מפלגת הליכוד המובילה את המערכת הפוליטית בארבעת העשורים האחרונים, אינה עוברת את אחוז החסימה כשמדובר בחינוך ילדיה.
לגבי מכללות להכשרת מורים, ככל הידוע לי אין היום אף מכללה להכשרת מורים המזהה את עצמה עם רעיונות לאומיים או עם המחנה הלאומי. למחנה השמאל יש את בית ברל ואת סמינר הקיבוצים, לציונות הדתית יש את מכללת הרצוג, ליפשיץ, מורשת יעקב, אורות ועוד. למחנה הלאומי המסורתי והחילוני אין איפה להכשיר את המורים שתפקידם יהיה לחנך את הילדים שלו.
לגבי התלמידים, מערכת החינוך הפורמלית הייתה אמורה לחנך לערכי הלאום, אך בפועל המערכת מתרוקנת מערכים לאומיים ויהודיים, והורים בעלי השקפת עולם לאומית או מסורתית נאלצים לבחור שתי מערכות חינוך שלא מקדמות את השקפת עולמם: מערכת חינוך הדתית שמחייבת קוד התנהגות שונה מבית ההורים, או מערכת חינוך ממלכתית שמחנכת נגד הערכים של הבית בו גדל הילד.
3+בהיבט המנהיגותי, עולם המכינות הקדם צבאיות נותן את המענה החשוב ביותר מבחינה ערכית ואידיאולוגית. אך בעוד לציונות הדתית שיש עשרות מכינות ובראשם מכינות עלי ועצמונה, לציבור הפלורליסטי המזוהה עם המרכז – שמאל יש עשרות מכינות המחנכות למנהיגות חברתית ובראשם מכינת עין פרת, למחנה הלאומי אין אפילו מכינה אחת שמזדהה כמחנכת למנהיגות לאומית או לערכים לאומיים. אין אף מכינה על שם זאב ז'בוטינסקי, יאיר שטרן או מנחם בגין. המכינות שכן מזוהות עם מצביעי הליכוד הן מכינות חצי שנתיות המכונות "מכינות חברתיות" או "מכינות פריפריה", מכינות המתפקדות ככלי להשתלבות השכבות החלשות בחברה הישראלית, ולא כמכון להכשרת מנהיגות לאומית.
בסקר שערכתי בקרב בוגרי המכינות הקדם צבאיות הכלליות (למעט מכינות דתיות וחצי שנתיות) בשנת 2020, אחרי הבחירות לכנסת ה23 התקבלו התוצאות הבאות: 40% הצביעו למפלגת העבודה- גשר – מרץ, 35% למפלגת כחול לבן, 10% לימינה ו10% לליכוד.
סיכום
יש הרבה מה להציע לתיקון בתוכן אותו כדאי ללמד במערכת החינוך הפורמלית והלא פורמלית. אך לשלב זה של הדיון, חשוב מאוד לתת תשומת לב לפער הנוראי בין הריצה הבהולה לפוליטיקה, לביטחון ולמדיניות הציבורית, לבין ההזנחה הנוראית של מערכות החינוך השונות.
מי שמעוניין לראות את נכדיו מניפים את דגל ישראל בגאון ולא מציעים לילדיהם להתגייס לצבא קוסטה ריקה, ראוי שייתן את הדעת לתיקון ההזנחה של מערכות החינוך השונות ומי שלא מחנך ימין, שלא יתפלא מדוע בסוף הוא מקבל שמאל.