מספר ימים לפני שסעדיה יעקב דרעי הי"ד בן ה-27 נפל ברצועת עזה, חבר שלו ראה אותו בבית בכנסת בנפילת אפיים בתפילה עושה כמנהג האשכנזים ומניח את המצח שלו על היד. החבר, תמה על כך שסעדיה שינה ממנהגו ושאל אותו מדוע הוא עושה כן, וסעדיה השיב בפשטות: "למדתי שמי שמוכן למות על קידוש השם צריך להתפלל ככה, ואני מוכן למות על קידוש השם'". מספר ימים אח"כ הוא נהרג בעזה, והותיר אחריו אישה ושני ילדים בן שנתיים ושנה. טרם פטירתו, סעדיה היה בעיצומם של הלימודים למבחני הרבנות, בשעה שהיה אברך בישיבת יפו.
הזיכרון האחרון מסעדיה הוא התמונה שלו על רקע חלון בבניין בעזה שלא סויד עד תומו, כאשר הוא לבוש במדים, עוטה תלית ורצועות התפילין כרוכות על ידו וראשו. התמונה הזו מסבירה היטב למה בחרתי בו כאיש השנה שלי. הוא מגלם בעיניי גבורה יהודית לצד דבקות ואמונה בתורה ובדרך ה'. סעדיה הוא סמל לכל מה שהדורות שלנו פיללו אליו במשך אלפי שנים, לוחם מצטיין במדינה יהודית ריבונית שהגה בתורה יומיים וליל, בלי להסתתר ובלי להתנצל, יהודי גאה בעמו, בתורתו ובמולדתו.
2+אימו של סעדיה, ללי דרעי, נשאה דברים בבית המדרש ביפו, המקום ממנו ינק את תורתו והטיבה לדייק את דרכו: "עם ישראל תמיד ידע מה זאת גבורה ומה זאת קדושה. בגלות זה היה שני דברים שונים וגם היו יחידי סגולה מאז שחזרנו לארץ שידעו לחבר ביניהם", ללי סיפרה שמלבד היותו גיבור בנפש ובגוף, סעדיה היה בעל חוש הומור ואב מדהים לילדיו הללי וינון. "הוא היה מאוהב בעם הזה, אהב את התורה ואת הארץ ונלחם למענה", תיארה בהתרגשות את דמותו.
"אני זועקת להנהגה: מתי תתעלו לגובה של הגיבורים? מתי יצטמצם הפער בין העם וההנהגה? סעדיה – הוכחת שאין סתירה בין תורה ושירות. זו מצווה לשרת בצה"ל והוכחת שאפשר לשלב ביניהם. הוכחת שאין סתירה בין הכלל לפרט" קראה האם בהלוויתו, והדגישה את המשימה שמוטלת לפניה לאחר מות בנה: "לא אתן שהקורבן האדיר שהקרבנו, ושכלתי הקריבה, יהיה לשווא. בשם סעדיה, אנחנו דורשים ניצחון והכרעה מוחלטת. בני לא נפל על מזבח של הסדרה דיפלומטית אלא על ניצחון שלם על האויב".
2+סעדיה הקריב את חייו למען הכלל, למעננו. חייו נקטעו בגיל 27, רגע לפני שהגשים את חלומו להפוך לרב. הוא לא יזכה לרקוד בחתונת בתו, ולא ילווה את בנו ללשכת הגיוס. אך בסיפור חייו ומותו, יש לו את הזכות להותיר לנו צוואה נצחית. סעדיה מבקש מאיתנו לזכור את דרכו, לראות לנגד עינינו את אחדות הקודש שלו – את השילוב הבלתי מתפשר של התורה, העם והארץ. עלינו לזכור שאנו חיים בישראל בזכות גדולה, שלא ניתנה לנו כמובן מאליו ועשויה להילקח בכל רגע. האויב הגדול ביותר שלנו אינו מבחוץ, אלא שנאת החינם מבית.
