אבא ואמא, ספרו לי איך הכרתם? שאל הבן. בוודאי, ענה האב. הכירו לי הרבה בחורות, רובן היו ממש מרשימות, אבל בכל פעם שהתחיל קשר רציני עם מישהי, היא הייתה מגלה בסופו של דבר את הגיבנת שלי וחותכת את הקשר. בסוף הכרתי את אמא והבנתי שלמרות שהיא פחות יפה ומרשימה, היא זו שתקבל אותי כמו שאני.
תולדות התנועה הציונית היא תמצית הסיפור של "אין ברירה". לא הצלחנו להשתלב בארצות הגויים, אז הלכנו לארץ ישראל. הרגשנו זרים בארצות ניכר, אז בנינו בית לאומי עם תרבות עברית. רדפו אותנו האנטישמים בפוגרומים, אז עלינו לארץ ישראל בתקווה שפה יניחו לנו לנפשנו. אבל איזה חן יש בבחירה כזו מתוך ברירת מחדל? כמה חסרת רומנטיקה אהבה זו שבאה מתוך אילוץ? ולעומת זאת, כמה הוד והדר יש בדרך שבה בוחרים מלכתחילה את האחת והיחידה?
כדלים ואביונים קידשנו את מוסר ה"אין ברירה". תולדות התנועה הציונית ספוגים בשימוש בכוח רק לצורכי הגנה, ורק כאשר אין ברירה, וגם אז באופן הכי מינימלי. מלחמות האין ברירה התחילו רק כאשר האויב עמד בשער, והסתיימו ברגע שהתחלנו לנצח. מלחמות היש ברירה נדחו מחוץ למחנה כאילו מדובר בצרעת.
כך חשבנו שנקבל יותר אהדה בעולם, כאשר נוכיח שהנשק שלנו יותר טהור ושלא אנחנו ירינו את הירייה הראשונה. בעולם שבו לא מעניין אף אחד מי התחיל את המלחמה, אלא איך היא הסתיימה, אנחנו עדיין מתאמצים להגיש את הלחי הראשונה.
4+ומאידך, היו גם לא מעט סיפורים על אנשים שלא חיכו לבעיטה מאחורה, אלא הרימו את העיניים קדימה והלכו כעמוד האש לפני המחנה. החלוצים הם האנשים ההולכים קדימה אף על פי שיש להם ברירה להישאר מאחור. יש להם בית להישאר בו, אבל הם בוחרים לנוע אל היעד. החלוץ המוותר על חיים נוחים ומפנקים, ההולך ומסכן את חייו ואת רכושו כדי להביא לגאולת עם ישראל – הוא החלוץ האמיתי, חלוץ ה"יש ברירה".
עלייה
תולדות העלייה לארץ מסווגות על פי אירועי האין ברירה שדחפו אותם: העלייה הראשונה בעקבות פרעות סופות בנגב, השנייה בעקבות פוגרום קישינב, השלישית בעקבות פוגרום פטליורה ומלחמת האזרחים ברוסיה, הרביעית בעקבות גזרות כלכליות של גרבסקי בפולין, והעלייה החמישית בעקבות עליית הנאצים לשלטון.
אך היו גם עליות של יש ברירה: תלמידי הגר"א שעלו לארץ בתחילת המאה ה-19 לא מאימת פוגורמים ולא בחיפוש אחר עתיד כלכלי וחברתי חדש, אלא מתוך כיסופים לגאולה, ואמונה שלפי הפסוק "קול התור נשמע בארצנו" – בשנת 1840 תבוא הגאולה. תלמידי הגר"א וצאצאיהם ייסדו את הישוב הישן בירושלים, שיקמו את בית הכנסת החורבה, בנו את שכונת נחלת שבעה מחוץ לחומות, והקימו את אם המושבות "פתח תקווה".
ביטחון
תולדות הקמת הכוח הצבאי העברי ספוגה גם היא מכף רגל ועד ראש בדרך ה"אין ברירה". די לנו בשמו של צה"ל – צבא ההגנה לישראל, כדי ללמד על הדי אן אי התרבותי של מייסדיו. ארגון השומר קם כדי להגן מגנבות, רוב אנשי הישוב התגייסו לגדודים העבריים רק אחרי שהבריטים כבשו את יפו מושבות יהודה, פלוגות השדה קמו כמענה למרד הערבי, ותנועת המרי העברי כתוצאה מסגירת שערי הארץ לעלייה. שירי המלחמות נכתבים תמיד אחרי המאורעות ולא לפניהם, כמעט ואין אף חבל ארץ שאותו כבשנו מיזמתנו ולא בגלל שהותקפנו משטחו.
אך היו גם מלחמות של יש ברירה, של ניסיון לעצב באופן מדיני את ארץ ישראל בצורה חדשה שתתאים יותר לצרכי העם היהודי: מחתרת ניל"י פעלה בזמן מלחמת העולם הראשונה מתוך הבנה שאם הבריטים יכבשו את הארץ מהטורקים, הדבר יסייע לתנועה הציונית להתפתח.
עשרים שנים לאחר מכן, יזם אברהם יאיר שטרן את המרד נגד הבריטים, עוד הרבה לפני הספר הלבן. את השיר "חיילים אלמונים" כתב כבר בשנת 1932, כאשר היחסים עם הבריטים היו טובים. בסוף שנות ה-30 הוא הקים תאים מחתרתיים בפולין בכוונה לאמן צבא של 40,000 חיילים שיכבשו את הארץ ויקימו פה מדינה עברית.
4+התיישבות
בתחום אחד הצליחה התנועה הציונית להפוך את האין ברירה ליש ברירה. את תנועת הבדיעבד לתנועה של לכתחילה. את האכזבה מכישלון האמנציפציה לתנועה המונית של יצירה ובנין. האתוס של מפעל ההתיישבות היה פוזיטיבי לגמרי: "נלבישך שלמת בטון ומלט", "אש יוקדת בחזה, והמחרשה שוב פולחת בשדה", "מלאו אסמינו בר ויקבנו יין, בתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה, מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?".
אהבת הארץ הפכה לקונצנזוס הכי רחב בתנועה הציונית. כל עוד המשיכה תחושת האין ברירה בעלייה ובביטחון לדחוף את הציבור מאחורה, המשיכה תרבות השיבה אל הטבע ואהבת הארץ למשוך את מפעל ההתיישבות קדימה. כאילו הפך מפעל ההתיישבות לפיסת אלוהים של נורמליות מול כל האנטישמיות והמלחמות שלחצו את הציבור הישראלי מכל עבר.
4+המתיישבים פעלו מתוך מסירות נפש עצומה: יבוש ביצות, השקעות מסוכנות כלכלית, מגורים באזורים מבודדים ומסוכנים, הליכה אל הלא נודע, מוכנות להתמודד עם אתגרים רבים, החלפת מקצועות נוחים לעבודת כפיים, ובשמירות בלילה אחרי ולפני יום מפרך של עמל כפיים.
ומהצד השני, בקשת הנורמליות הביאה לדחייה של כל מבקשי היש ברירה בעלייה ובביטחון. אנשי ההתיישבות ברובם החרימו את מחתרת ניל"י ואף רדפו אותם, הסגירו את אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים, וסרבו לשלוח את הפלמ״ח להילחם בנאצים. גם בנושא העלייה, עד לשואה ההכוונה לעלייה סלקטיבית של גרעיני הכשרה חלוציים, ולא לעלייה המונית ועירונית של כל קהילות ישראל. החשש תמיד היה מפגיעה במפעל ההתיישבות.
כאשר נפתחו בפני הציבור הישראלי האופציות לירידה מהארץ ולהסכמי שלום עם הערבים, קרס בעקבותם גם מפעל ההתיישבות החקלאי. הנורמליות הפכה להיות בהישג יד, עד שאבד הטעם ממפעל ההתיישבות. הצמידות לאדמה שהפכה להיות תחליף לאמנציפציה בבריחה מהגורל היהודי והחלפתו בצבר העברי, נמוגה מפני האמנציפציה הפוסט מודרנית החדשה של ה"Imagine".
דור בא ודור הולך. גוש אמונים מילא את החלל ההתיישבותי והקים ישובים רבים בחבל יהודה, שומרון וחבל עזה. הפעם לא כדי להיות נורמלי אלא כדי להיות יהודי. לא לברוח מפוגרומים אלא כדי לקדם את גאולת עם ישראל. לא כי אין לנו ארץ אחרת, אלא כי זו ארצנו. בזכות אותם מתיישבים מרכזה של ארץ ישראל נמצא היום בשליטה של מדינת ישראל, ולא בידי מדינת פלסטינית בשלטון חמאס.
4+ישראל אלדד המשיל את ציונות האין ברירה למלך שאול שנסיבות חייו תמיד היו בתגובה לאירועים ולמלחמות שפקדו אותו, ואת ציונות ה'יש ברירה' לדוד המלך שיזם את כיבוש ירושלים ואת הניצחון על כל המדינות העוינות מסביב. שאול המלך נפל בהר הגלבוע – מעל עמק יזרעאל שהיה לסמל ההתיישבות העובדת. דוד המלך נקבר בגבעה הצופה על העיר ירושלים. כמה סמלי.
כיצד תסתיים מלחמת חרבות ברזל? מה יהיה לאחר ציטוט חמאס והשבת החטופים לביתם? האם נמשיך בדרכו ה"ריאלית" של שאול ונמצה מהשטח רק את המינימום ההכרחי לשמירת הסדרי הביטחון, או שנלך בדרכו החלוצית של דוד ונהפוך את חבל עזה לחלק ממדינת ישראל?
במהלך הקיץ האחרון קפצתי לביקור במאחז בשם "אלי עזה" בקרבת קיבוץ יד מרדכי. תושבי המאחז רואים את עצמם כחיל החלוץ שיוביל אחריו את עם ישראל להתיישבות המונית בחבל עזה. ציפיתי למצוא שם חבורה של נערים שנשרו מהתיכון, וגיליתי להפתעתי שמי שמוביל שם את העסק הוא בכלל פרופסור למדעי המחשב מאוניברסיטת אריאל. פרופסור עזריה הוא ראש המסלול למדעי הנתונים ובינה מלאכותית בבית הספר למדעי המחשב, וכבר כמה חודשים שהוא גר בצריף בשטח. חלוץ אמיתי שבוחר לכתחילה לעשות שינוי, כאשר יש לו את על התנאים להישאר בביתו ולעשות למשפחתו.
כל מהלך חלוצי שהיה בעבר נחשב בהתחלה לשיגעון של בודדים, עד שבאה המציאות ודחפה את הציבור ללכת בעקבותיהם. שאלתי אותם :אתם חושבים שיש לזה סיכוי להצליח? אז הם ענו לי: יש רק דרך אחת שהסיפור הזה של עזה ייגמר, השאלה היא רק כמה זמן זה ייקח, וזה בהחלט תלוי בנו.
