לפני כעשור השתתפתי באזכרה של זאב ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים. בסוף האזכרה ניגשתי לאיש הכי זקן שהשתתף באותו אירוע, ושאלתי אותו אם זכה לפגוש את אותה אישיות היסטורית. בעיניים נוצצות הוא סיפר לי כיצד בנערותו מכר את שעון הזהב שקיבל מתנה לבר המצווה כדי לממן נסיעה ברכבת לכינוס של ראש בית"ר בעיירה אחרת בהונגריה ואיך הגיע מאוחר מידי ולא הספיק לפגוש אותו, אבל כן החליט באותו רגע לעזוב את כל המשפחה ולעלות לארץ ישראל. בסוף השיחה נפרדנו בלחיצת ידיים, ואז הוא איחל לי בעיניים נוצצות: "שתזכה לראות את מדינת ישראל, על שתי גדות הירדן!".
הובכתי. האמת שאהבתי את המנון האצ"ל כשיר פולקלור מתקופת הקמת המדינה, אבל ברמה האישית לא הרגשתי באותם הימים שום זיקה לעבר הירדן. מבחינתי זהו חבל ארץ שרובו מדברי, וחלקו המיושב מלא בערבים שלא מתחשק לי לספח אותם ולהתמודד איתם דמוגרפית. ובכלל, למה להיכנס לעימות עם מדינה ריבונית שיש לנו איתה הסכם שלום?
עבר הירדן המזרחי היה חבל ארץ חשוב מאוד עבור זאב ז'בוטינסקי. מבחינתו, זו הייתה העתודה המרכזית לקליטת מיליוני יהודים שיעלו לארץ ביום מן הימים. ארץ ישראל המערבית היא רק 40% מהארץ שהובטחה לעם היהודי בוועידת סן רמו. ומי שבאמת חולם על עלייה של כל העם היהודי לארץ ישראל, חייב להבטיח לו עתודות קרקע להתיישב בהם. ז'בוטינסקי קידש את שתי גדות הירדן, ודגל במאבק מדיני מול בריטניה, שתממש את המנדט שניתן לה להקמת מדינה יהודית, ונגד קריעת חלקי ארץ כדי לרצות את הלחץ שיצרו הערבים כנגד התנועה הציונית.
3+המאבק על שתי גדות הירדן היה חשוב מאוד ברמה הטקטית. אבל ברמה החינוכית האסטרטגית הוא בעייתי מאוד. אם אנחנו דורשים את הזכות על ארץ ישראל בגלל הבטחות המעצמות, אז מכוח זה אנחנו הופכים בעצמנו לגורם אימפריאליסטי. אם הצידוק שלנו במאבק על ארץ ישראל הוא בגלל הבטחות זרים, אז אנחנו הופכים להיות נתונים למרותם ולא יוצאים לחירות אמיתית.
מדוע לא נדרוש את ארץ ישראל בגלל ההיסטוריה של העם היהודי? איזה היגיון גיאוגרפי או היסטורי קיים בהסכמי סייקס-פיקו או בוועידה כזאת או אחרת שהתקיימה באירופה? אם אנחנו כאן בגלל השורשים שלנו בתנ"ך, למה שלא נדרוש את גבולות הארץ כפי שהם כתובים בספר הספרים? שאלת גבולות ארץ ישראל היא למעשה נגזרת של שאלת לגיטימיות התנועה הציונית: האם אנחנו חבורה של מהגרים קולוניאליסטים המנשלת עם אחר מאדמתו ומקימה מדינה ללא רשותו? או שאנחנו עם בעל שורשים היסטוריים עתיקים השב אל ארצו ואל אדמתו?
מי שחסרה לו ודאות פנימית של צדקת הדרך יחפש דרכים שונות לפצות ולכסות עליה. הדרך האחת היא לראות בערבים אוכלוסייה מדוכאת, ולנסות בכל דרך להקים לה מדינה ולקבל מהם את "הרשות" לחיות בשתי מדינות לשני עמים. כך שאם ננטרל את תנועת הדיכוי, נקבל מהערבים את הלגיטימציה לחיות פה לצידם.
דרך אחרת היא לקבל את הלגיטימציה מהעולם המערבי. על פי גישה זו, לערבים אין זכות להקים מדינה בגלל שאין להם את הכלים לפתח אותה מבחינה תרבותית, ולכן המערב הוא זה שנותן לנו אישור לחיות פה בארץ. בגישה זו פיתחה התנועה הציונית תלות ארוכה ומסוכנת בבריטניה בתקופת המנדט, ברוח זו נכתבה מגילת העצמאות עם רשימה ארוכה של הצדקות והצטדקויות לרצון שלנו לחיות פה בארץ אבותינו, וברוח זו אנחנו מנסים היום לנצח מלחמות עם סט כלים שאינו מתאים כלל למציאות החיים במזרח התיכון.
3+דרך נוספת היא לחיות בצל פוגרומים ומעשי טבח אנטישמיים, ומתוך כך להצדיק את קיומנו בארץ ישראל. ביטויים כמו מקלט בטוח, וילה בג'ונגל, אין לנו ארץ אחרת, לעולם לא עוד.
ההצדקה הזאת נותנת אשליה של צדק ושל אמפתיה בין לאומית עבור הקורבן, אך בפועל יוצרת תמונת עוול כלפי הערבים "שנאלצים" לספוג את הטראומות שלנו, ומטפחת תחושת קורבנות ללא אופק של חיים נורמליים בקרב הציבור היהודי הציוני. תחושה קשה זו יוצרת לטווח הארוך את הרצון לעשות "שלום עכשיו", רק כדי להשתחרר מכנפי מלאך המוות המבקש מאיתנו לנצח לאכול חרב. גבולות המדינה של מקלט הבטוח זה, יהיו גבולות הפסקות האש לדורותיהם. גבולות הרצון שלא יהיו עוד מלחמות.
כל הדרכים שהזכרנו עד עכשיו הם גבולות שאנשים אחרים קבעו לנו. גבולות שבהם ביקשנו מעמים אחרים שיכירו בנו, שיניחו לנו, שיעניקו לנו מתנות חינם עם השתתפות סמלית. אף גבול לא ביטא את החלומות שלנו, את השאיפות, את הזיקה הדתית וההיסטורית, את כיסופי הגאולה, ואת השאיפה לגדלות. גבולות של מחנה פליטים ולא של ארמון מלכים.
משבר הלגיטימציה לא התחיל בתנועה הציונית. היא ירשה אותו מתנועת האם שלה – האמנציפציה. כל עוד חיו יהודים בקהילות בגטו ובאורח חיים יהודי, נדמו עליהם כל אויביהם לאנשים פרימיטיביים, עובדי אלילים, סוגדים לעץ ולאבן. את מקור הלגיטימיות של חייהם קיבלו ממעמד הר סיני. מבחירת ה' בעם ישראל. מעצם היותם עם סגולה. עם היציאה מהגטו וההשתלבות בסביבה הנוכרית, ויתרו היהודים על כל הנכסים הרוחניים שנטעו בהם את תחושת הייחודיות ואת התקווה לגאולה, והפכו להיות הילד הדחוי בעל רגשות הנחיתות התרבותית. את חכמת התורה החליפו בחוכמת הפילוסופיה והמדע, את הכיסופים לגאולת עם ישראל באידיאולוגיה של גאולה אוניברסלית, את האמונה בביאת המשיח בבקשת שוויון זכויות.
3+עם ישראל ויתר על תחושת העליונות שלו, ומהר מאוד המיר אותה ברגשות נחיתות. בפחד מושרש מדחייה או מקבלת ביקורת מהגויים. בחוסר יכולת לחלום חלומות ולעשות צעדים לקראת המימוש שלהם. בהתרפסות המעוררת רחמים כלפי חוץ, ובהפעלת אלימות כלפי פנים – אל מי שמסמן את היהודי המתבדל והגאה בזהותו.
גם כשהגיע משבר האנטישמיות והתנועה הציונית התחילה לפעול למען השיבה לציון, התקשה רוב הציבור להיפרד מהתבניות האירופאיות של התנועה הלאומית ולפעול מתוך סט ערכים מסורתיים של אלפיים שנות כיסופים יהודיים לגאולה. תחיית העם בארצו לוותה בבוז לדת ולמסורת, ובנשיאת עיניים אל כל אופנה מערבית חולפת.
אלפיים שנים חלמו יהודים על בניין בית המקדש ועל מלכות בית דוד. קראו בתורה על הבטחת הארץ לזרעו של אברהם, ועל ממלכה גדולה העתידה להשתרע מנחל מצרים ועד נהר פרת. ארץ חמדה טובה ורחבה. אך כאשר הסתיימה הגלות וחזרנו לארץ, קרסנו והתרסקנו ממרומי הררי החזון המשיחי – אל עמק קווי הפסקת האש וגבולות ברי ההגנה. מעוצמת הבטחת האל לירושת הארץ כולה – לתלות בחבר הלאומים למנדט בחסות הפריץ הטוב. מציפייה לגאולה שלמה והקמת ממלכה שתהיה אור לגויים -לתקומת עם בארץ קטנה עם ויתור על ירושלים עיר הקודש לטובת שלטון בין לאומי.
אמור לי מה הם גבולות הארץ בעיניך, ואומר לך מי מגדיר את זכות הקיום שלך. האם אתה מונע מחזון של גדולה ושל תודעת שפע, או שאתה מייחל שרק יניחו לך להגן על עצמך? האם אתה חולם על שיבת העם היהודי לימיו המפוארים כקדם, או שאתה בורח מהזהות שלך?
אם בעבר יכלנו להתחבט בין חזון הארץ הגדולה לבין הרצון לעשות הסכמי שלום עם המדינות שסביבנו, באו אירוע השנה האחרונה והראו לנו שאין טעם לוותר על החלומות שלנו אפילו בשם הכמיהה לשלום. בכל אחד מחבלי הארץ המובטחת שאינם בשליטה שלנו, מתפתחים תאי טרור המסכנים את קיומה של מדינת ישראל בגבולותיה המוגבלים הנוכחיים. כך שבסופו של דבר נגיע לגבולות הארץ המבוטחת במלחמת מגן ובעל כורחנו. אם לא בצעד פוזיטיבי של חזון – בבחינת "ארו עם ענני שמיא", נקבל אותם במלחמות אין ברירה, בבחינת "עני ורוכב על חמור".
סוגיה זו משליכה באופן ישיר על היחס אותו אנחנו נותנים ליום שאחרי המלחמה בחבל עזה. האם אנחנו מחפשים עוד פעם את הגוי המתון שיסכים לחיות איתנו בשלום, ונקים לו מדינה פלסטינית על מגש של כסף? האם נבצר חזרה בתוך המקלט הבטוח שלנו, ונבצר מחדש את הגבול עם רצועת עזה, בתוספת פרימטר משובח וציר פילדלפי בשלטון צבאי? האם ניאחז שוב בתוקף הבינלאומי של הסכמי אוסלו, ונדרוש את ביטולם בשל אי קיומם מצד הערבים?
או שהפעם נלך בראש מורם ונכריז כי חבל עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית והגיאוגרפית, ושאין מקום לשלטון זר בכל חבלי ארץ ישראל.ישראל אלדד האמין כי כל הלבנט הוא יחידה גיאוגרפית והיסטורית אחת, וכי אין מקום לשום שלטון זר ועוין בין הנהר והפרת:
"אין המדינה הזו גבולותיה הנוכחיים בת קיימא לאורך ימים. היא תפוצץ מבית או מחוץ, או שנגיע לפרת, או שניפול הימה. קטסטרופה או מלכות. זה חוק היסוד של העם והארץ".