זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבה נחשפתי לעמדה השוללת את מפעל ההעפלה. הופתעתי מאוד. המפעל נחשב לכזה קונצנזוס, שהמריבות עליו בין ימין ושמאל הם לרוב למי הקרדיט על אותו מפעל קדוש – לימין שהתחיל אותו בשנות ה-30, או לשמאל שקידם את רובו בשנות ה-40.
ישראל אלדד, ממפקדי ארגון לח"י, העלה כיוון מפתיע ומעורר מחשבה: אם הבריטים הם הפקק לעליית היהודים לארץ ישראל, מדוע להשקיע כל כך הרבה בניסיון להתגנב מתחת לאף שלהם במקום לגרש אותם מפה?
הרי מבחינה טכנית, הסיכוי להבריח מאות אלפי יהודים לארץ ישראל הוא קטן מאוד. הבריטים היו תופסים את האוניות עם מטוסי סיור, ומגרשים אותם לעתלית וקפריסין, ואילו את אלו שהצליחו להיכנס הם היו מקזזים ממכסת הסרטיפיקטים.
אז מה הטעם לבנות בית חולים מתחת לגשר ההרוס? האם לא חבל על כל המאמץ לגנוב את הגבול, כשאפשר בדרך אחרת להיות בעל הבית עליו ולהחליט שכולם נכנסים?
חוכמת הבדיעבד
ממרחק של שמונים שנה, נראה שאפשר להבין את טענתו של אלדד. בסופו של דבר הבחורים שבחרו להילחם בבריטים עד לגירושם מן הארץ, היו אלו שבסופו של דבר פתחו את שערי הארץ בפני ניצולי השואה, ובפועל סייעו להם יותר מכל האנשים שארגנו את העליות הבלתי לגאליות.
היום, ממרחק של זמן, עניין זה פשוט יותר להבנה. אך אם היינו נכנסים לסוגיה הזאת באותם ימים וטוענים שצריך להשקיע את מירב המאמצים בניצחון המוחלט ולא במפעל ההעפלה, היינו שומעים גם אז את אותם הטענות על "המנהיגות שמפקירה את ניצולי השואה", ועל "אלו שאכפת להם מסמלים לאומיים – יותר מאשר מחייהם של 300,000 פליטים".
2+קל לנו יותר לדבר על נושאים אלו ממרחק של זמן. זו חכמה של בדיעבד. על סיפור שידוע כבר שהסתיים בהצלחה כבירה. הזמן שעבר נותן לנו פרספקטיבה ערכית של מאקרו לאותם החלטות של מיקרו שמקימי המדינה היו צריכים לקבל. אור ההיסטוריה מחטא את כל ההחלטות הפופוליסטיות, הפוליטיקה הקטנה, והמניפולציות הרגשיות והתירוצים של הירא ורך הלבב, ומשאירות אותנו עם ההבנה של אילו מעשים הביאו את התוצאות הגדולות והמרשימות.
אך האם ישנה דרך למצוא בהירות כזו ללא התבוננות בעבר בפרספקטיבה היסטורית? איך מייצרים מצפן ערכי לקבלת החלטות בהווה? איך מוודאים שאנחנו דואגים לעתיד ילדינו ולא ממשכנים אותו? כיצד מייצרים סדר בין המוח והלב, דאגה לחטופים לצד חתירה לניצחון, חמלה לצד גבורה?
"הדואג לימים מבקש עסקה בכל מחיר"
דרך אחת היא להתבונן אחורה שמונים שנה כדי ללמוד מהעבר. לראות איזו גישה השכילה להבין את הסיטואציה ואת רוח התקופה, וידעה לגזור ממנה את המדיניות הנכונה. אולם לא תמיד ניתנת האפשרות לגזור מהעבר אל ההווה. ולכן הדרך השנייה היא לסמן חזון ויעד לשמונים שנה קדימה, וביחס אליו לגזור את ההחלטות הנכונות שיעזרו לנו להגיע אליו.
כלומר, לתת מטרה שעבורה אפשר יהיה לקבל החלטות ולקבוע סדרי עדיפויות, כדי שנוכל לצעוד קדימה ולא ללכת אחורה. מטרת על שכזאת תאפשר לנו להיאזר בגבורה ולא להיחלש מכל נפילה, שיהיה לנו משמעות לאובדן, כדי שנוכל להמשיך בעקשנות ולנצח במלחמה.
כי ללא חזון יפרע עם, ובכל צומת דרכים יעלו מחדש השיקולים היותר אחראיים, יחד עם הקולות חסרי האחריות, ובעלי האינטרסים השונים. הדואג לימים מבקש כניעה, הדואג לחודשים מבקש הסדרה, הדואג לשנים מבקש הרתעה, והדואג לדורות מבקש ניצחון מוחלט במלחמה.
2+הדואג לימים מבקש עסקה בכל מחיר, הדואג לחודשים מבקש עסקה במחיר סביר, הדואג לשנים מבקש עסקה עם הסדרי ביטחון, הדואג לדורות דואג לניצחון במלחמה באופן כזה שאחריו לא ישתלם יותר לחטוף יהודים לעולם.
זוהי הסקאלה של הדואגים. בקצה האחד שלה נמצאת הגישה המופקרת של "אֱכֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת". פתרון בעיות ההווה עם ריבית דריבית לעתיד. ובקצה השני הנמצאת הגישה שלא מחכה לצרות שיבואו כדי לפתור אותם, אלא חותרת באופן אקטיבי וייזום לגאולת העם והארץ. וכמו שאין אנו מחכים למן שירד מהשמים, אלא מוציאים לחם מן הארץ, כך אין לחכות לפתרונות קסם שיבואו, אלא מוציאים אויב מן הארץ.
