התגובה הישראלית לרצח ששת החטופים במנהרות הטרור של החמאס ברצועת עזה בסוף חודש אוגוסט מתמהמהת. אלא אם כן מחשיבים אתם את הלחצים המוגברים שהחלו להפעיל ב-1 בספטמבר אזרחים בתל אביב ומקומות נוספים בארץ על ממשלת ישראל, לקידום עסקת חטופים באמצעות הפגנות, חסימת כבישים וצמתים.
או שמא השבתת המשק ב- 2 בספטמבר לאור קריאתו של יו"ר ההסתדרות, וגם דרישתו מעוררת המחלוקת של שר הביטחון להפוך את החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני לפיה ישראל לא תיסוג מציר פילדלפי במסגרת עיסקה עם החמאס לכשתחתם.

אם תוהים אתם מה הצעדים שננקטו כלפי חוץ, אל מול האויב החמאסי, אזי נראה שבישראל עדיין דנים ומתחבטים מה ראוי ואפשר לעשות כדי לגמול למחבלים ולהרתיעם מפני פגיעה בחטופים חיים נוספים.
יש לשער כי ישנן מספר סוגיות על הפרק ושאלות שנשאלות במישורים שונים, כגון: מה עוד ניתן לעשות מבחינה מבצעית, שטרם נעשה בשטח כנגד מחבלי החמאס, האם יש פעולה שיש לנקוט בשדה הדיפלומטי – מדיני שתהיה אפקטיבית ורלוונטית במציאות הנוכחית וכיו"ב. אך נראה כי דווקא הסוגיה המשפטית היא המשמעותית ביותר, משום הכבלים שמניחה היא על ידי ישראל והחסמים שמנהיגינו נרתעים מלהבקיע, לאור חששם משופטי בג"ץ בירושלים ומחשש להסתבך עוד יותר עם בית הדין הבינלאומי בהאג.

שורה תחתונה- ניכר שמקבלי ההחלטות בדרג המדיני מורתעים, על אף שנחצו לאחרונה ששה קווים אדומים חדשים, בעבור כל אחד מששת הנרצחים שהוצאו להורג באכזריות ובדם קר.
אז מה אפשר לעשות? במקום לדון בשאלות הללו ולצפות לגדולות ונצורות, ראוי לדון במבחר הצעות לפתרונות, הניתנים ליישום כל אחד בפני עצמו או טוב מכך- במקביל. הרי ברשות ישראל ישנם מנופי לחץ אדירים הנובעים משליטה בשלושת ה-״ש״ : שטח, שבויים, שיירות אספקה הומניטריות. בכל אחד מהפרמטרים הללו טרם מוצה הפוטנציאל הגלום שביכולתו לסייע להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, כניעת ופירוק החמאס והחזרת ההרתעה.

אחד המענים האפשריים נובע מהתהייה מדוע אף מחבל נוח'בה, הכלוא בארץ כבר קרוב לשנה, לא נשפט עד כה בבית דין צבאי ישראלי. הרי ישנם אלפי מחבלים כלואים שנתפסו מאז ה-7/10, רבים מהם נחקרו ואף הודו במעשיהם הנוראיים. אי לכך ובהתאם לזאת אפשר ברמה התאורטית וגם הטכנית, להתחיל מיידית לשפוט את המחבלים הארורים והנתעבים ביותר, אלו שחקירתם הסתיימה והודאתם נחתמה.
כך אפשר לדוגמא להגדיר כי בעבור כל נרצח ישראלי נקדם את שפיטתם של 100 המחבלים שרצחו, אנסו והתעללו במספר הישראלים הגבוה ביותר ומשום מה נתפסו חיים. הם ככל הנראה יורשעו ועל פי הדין הצבאי ניתן יהיה לגזור עליהם גזר דין מוות, רצוי באופן מתוקשר כך שיראה ויקלט גם בקרב "עכבר המנהרות" סינוואר.

אפשרות זו לא רק תרתיע את מחבלי החמאס שנותרו חיים ברצועת עזה, אלא גם את מחבלי החמאס ביהודה ושומרון ואף את הכלואים בישראל, שחייהם יהיו תלויים, תרתי משמע, במעשי עמיתיהם לחמאס המחזיקים חטופים ישראלים.
אפשרות נוספת שיכולה וצריכה להתקיים, עם או בלי קשר לרצח חטופים ישראלים אך עם קשר מובהק לכל מלחמה בה פותח האויב מיוזמתו, הינו כיבוש וסיפוח שטחים בעזה. אין ספק שהשטח בצפון רצועת עזה הקרוי "נפת צפון עזה" בלשונם של הערבים, צריך להיוותר בשליטה ובריבונות ישראלית ולהיקרא "חבל קטיף", על מנת להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את ההתיישבות הישראלית והחקלאות שהוחרבו עם הגירוש מהרצועה בעבור כלום ושום דבר, כמובן לאחר גירוש כל הערבים מהשטח. על כך יש להוסיף את מרחב "הפרימטר" ברוחב של לא פחות מקילומטר, לאורך כל גבולה של הרצועה עם ישראל עד ציר פילדלפי.

אפשרות שלישית ומתבקשת הינה עצירת הסיוע ההומניטרי הפריבילגי לתושבי רצועת עזה, לכל הפחות עד שתרד שוועתם השאולה למנהרות החמאס, ותחולל את השינוי המיוחל. עד אז יש להגדיר שהסיוע ההומניטרי היחידי שיוכנס לרצועה יהיה "לחם צר ומים לחץ" ככתוב במקורותינו.
משמע- משאיות לא יפרקו ומטוסים לא יצניחו אספקה הומניטרית, למעט המעט הנדרש למחייה, בשטח הרצועה. יש למנוע מלעשות כן גם על מדינות זרות כירדן, מצרים, גרמניה ואחרות שהתרגלו לעשות כן בתקופה האחרונה. כל מדינה או ארגון שיתעקשו לספק סיוע לתושבי עזה, יאלצו כתנאי מקדים להשיב לישראל חטוף חי בעבור כל משאית או מטוס "הומניטארי" שיכנסו לעזה. לא רוצים- לא עסק!.

בערבית ישנה אימרה הטוענת: " ח'ד רוחו ולא תוח'ד ארדו" (קח את נשמתו ואל תקח את אדמתו). כדי לעמוד במטרות המלחמה המרכזיות: להחזיר את החטופים, להכריע את החמאס ולהרתיע את אויבינו – כדאי שקברניטי המדינה ילמדו ערבית או לפחות יתנהגו באופן שהערבים מבינים.
בלי יותר מידי פילפולים משפטיים והתחשבות בחייהם של מי שבעצמם לא מחשיבים אותם ומעדיפים את מותם על חייהם, ראוי שניקח את נשמתם ואת אדמתם של כל מי שפגעו ביהודים בלי להתמהמה או להפגין חולשה ורפיסות תחת איצטלה משפטית המנותקת מהמציאות המזרח תיכונית. ובמילים פשוטות המובנות לכל ערבי: "אללי מא ביכון דיב ביאכלוה א-דיאב" (מי שאינו זאב, אוכלים אותו הזאבים).
