בלב המלחמה המתחוללת סביבנו, כאשר האויב אינו בוחל באמצעים לבצע את זממו, עולה ביתר שאת הצורך לקדם את חוק עונש מוות למחבלים אותו העברתי ביחד עם סיעתי בקריאה טרומית. זו אינה רק סוגיה מוסרית או משפטית; זהו צורך קיומי וביטחוני עבור מדינת ישראל. עבורי, נושא זה אינו תיאוריה מרוחקת, אלא מציאות קשה ואכזרית שאני חיה אותה מדי יום.
הטרגדיה האישית שלי מהווה עדות חיה לצורך הדחוף בשינוי מדיניות. בדיוק היום לפני 21 שנה בעלי שולי הי"ד, נרצח מול עיניי על ידי חוליית מחבלים מתועבים במהלך הפיגוע אף נפצעתי וכתוצאה מהפציעה שלוש שעות לאחר מכן אף ילדתי, הכאב על אובדנו הוא תהום עמוקה שקשה לגשר עליה במילים. אך מה שמעמיק את הפצע עוד יותר הוא הידיעה כי הרוצחים הללו לא רק הורשעו ונכלאו לזמן קצר בהרבה משבעת מאסרי העולם (פלוס) שנגזרו עליהם, אלא גם שוחררו וחזרו לזרוע הרג והרס. תחושת הצדק והביטחון הבסיסית, שכל אזרח זכאי לה, נשחקה והפכה לכאב נוסף – כאב של הבנה כי המדינה שלי לא הצליחה להגן ולשמור על אזרחיה באופן מספק.
אני זוכרת בבהירות את הרגע שבו התבשרתי כי המחבלים שרצחו את שולי נידונו לשבעה מאסרי עולם. באותה שעה, זה נראה כמו צדק, אולי אפילו כנקמה מסוימת. אך המילים של חאלד נג'אר, ראש החוליה הרצחנית, הדהדו באוזניי כמו נבואת זעם: "אתם אומה חלשה! אנחנו אומה חזקה, יש לנו סבלנות, אנחנו נחטוף חיילים עד שאחרון האסירים שלנו ישוחרר. שבעה מאסרי עולם? אני לא מחשיב את המספרים האלו. אני הולך להשתחרר."
ואכן, כפי שהבטיח, כך היה. מספר שנים לאחר מכן, נג'אר שוחרר במסגרת עסקת שליט, יחד עם שאר חברי החוליה. כאילו לא די בכך, הוא מיהר לחזור לדרך הטרור כפי שהבטיח, ופיקד על חוליה שרצחה את הנער מלאכי רוזנפלד הי"ד. רק לאחרונה, כעשרים שנה לאחר הרצח של בעלי, חוסל נג'אר ברפיח, כשהוא מפקד על אחד מגדודי חמאס.
2+כששמעתי על חיסולו, תחושותיי היו מעורבות. מצד אחד, הייתה הקלה מסוימת – לפחות עכשיו, נג'אר לא יוכל יותר לתכנן ולבצע פיגועים נגד אזרחים חפים מפשע. מצד שני, התחדדה ההבנה כי הצדק לא נעשה בהליך של מעצר ומאסר. ההשלכות של שחרורו בעסקת שליט היו חד-משמעיות וברורות: הוא וחבריו לחוליה חזרו לרצוח, ולוחמינו נאלצו לרדוף אחריהם שוב, שני עשורים לאחר הפעם הראשונה.
הסיפור האישי שלי הוא רק דוגמה אחת מיני רבות למה שקורה כאשר מחבלים מקבלים עונשי מאסר במקום עונש מוות. המקרה של חאלד נג'אר, כמו רבים אחרים, מבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אין תחליף לעונש מוות למחבלים. העובדה פשוטה וברורה: מחבל שמוצא להורג לא יכול לחזור ולרצוח. זהו הצעד ההכרחי שעלינו לנקוט בו אם אנחנו רוצים לשמור על חייהם של אזרחי מדינת ישראל.
אני זוכרת כיצד בעסקת שליט ראשי מערכת הביטחון הבטיחו לעם ישראל שמדינת ישראל ומערכת הביטחון ידעו להתמודד עם שחרורם של אותם רוצחים שפלים, וביטחון ישראל לא יפגע. הם הבטיחו ביטחון ללא שום כיסוי. בעסקה שוחרר גם יחיא סינוואר ימ"ש ורבים נוספים ממובילי רצח ה-7.10. מחיר הדמים הכבד ששילמנו מלמד על הסכנה באי הוצאתם להורג של מחבלים.
2+חמאס וארגוני טרור אחרים הוכיחו שוב ושוב כי הם אינם בוחלים בשום אמצעי. הם אינם רואים בעונשי מאסר הרתעה, אלא שלב זמני לפני שחרורם והמשך פעילותם הרצחנית. אנחנו, כמדינה ריבונית המחויבת להגנה על אזרחיה, חייבים להוסיף את עונש המוות למחבלים לארסנל הכלים שלנו במלחמה בטרור. זהו לא רק עניין של ענישה, אלא של מניעה – של מניעת הרצח\האונס\הטבח הבא, זה עניין של הצלת חיים.
כאשר מתבוננים במציאות הביטחונית הקשה בה אנו חיים, במתקפת הטרור הרצחנית שהובילה לאובדן חייהם של יהודים רבים כל כך, אי אפשר להתעלם מהצורך הדחוף בחוק עונש מוות למחבלים. היום, כשחמאס מודה בגלוי שהוא רצח חטופים ורוקם תוכניות להמשיך בכך, החוק הזה חיוני יותר מאי פעם.
דווקא עכשיו, בעיצומה של מלחמה קשה ועקובה מדם, הגיע הזמן לקדם את חוק עונש המוות למחבלים. המציאות הנוכחית חשפה באופן ברוטלי את האכזריות חסרת הגבולות של ארגוני הטרור. ראינו כיצד מחבלים משוחררים חוזרים למעגל הטרור, מובילים התקפות, ומשמשים כמפקדים בכירים בארגוני הטרור.
והם מצהירים על כך במהלך השהות במאסר וגם ביציאה ממנו. המלחמה הנוכחית הוכיחה שוב כי אין לנו את הפריבילגיה להמשיך במדיניות הנוכחית. כל יום שעובר ללא חוק, זה יום נוסף שבו אנו מסכנים את חיי אזרחינו. הטראומה הלאומית שחווינו ב-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה מחייבות אותנו לנקוט בצעדים דרסטיים כדי להבטיח את ביטחוננו. קידום החוק עכשיו יהווה מסר ברור לאויבינו שאנו נחושים להגן על עצמנו בכל האמצעים הנדרשים ובוודאי ימנע הרג של רבים וטובים במדינתנו.
2+עלינו להפנים כי מדובר במלחמה על עצם קיומנו. האויב שלנו אינו מכיר בזכותנו לחיים, למדינה ובוודאי שלא לזכותנו לחיות בארצנו ועל כן הוא אינו מהסס לפגוע באזרחים חפים מפשע. במצב כזה, המדינה חייבת לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה כדי להגן על אזרחיה. עונש מוות למחבלים הוא לא רק מוצדק, אלא הכרחי. זו הדרך להבטיח שהצדק נעשה, ושהביטחון נשמר.
יתרה מזאת, עונש מוות למחבלים יכול לשמש כגורם מרתיע. כאשר מחבלים פוטנציאליים ידעו כי מעשיהם עלולים להוביל לסוף חייהם, ייתכן שחלקם יחשבו פעמיים לפני ביצוע פיגועים. גם אם ההרתעה תעבוד רק על חלק קטן מהם, עדיין מדובר בהצלת חיים של רבים.
אנו חייבים ללמוד משגיאות העבר ולהסיק את המסקנות הנכונות כדי להבטיח עתיד בטוח יותר עבורנו ועבור הדורות הבאים, עלינו להפסיק את מעגל האימה שבו מחבלים נתפסים, נכלאים, משוחררים, וחוזרים לרצוח. זהו הזמן לקבל החלטות קשות אך הכרחיות.
לסיכום, אני קוראת לכל חברי הכנסת, לממשלה, ולכל אזרחי ישראל: הבה נתאחד סביב החוק הזה מתוך אהבת החיים וקדושתם ומתוך המחוייבות העמוקה להגן על אזרחינו. עונש מוות למחבלים הוא צעד הכרחי במציאות שבה אנו חיים. זוהי חובתנו המוסרית כלפי אזרחי ישראל, וזוהי הדרך להבטיח עתיד בטוח יותר לאזרחי ישראל היום ומחר.
