בשעה זאת בימי רביעי, בדרך כלל הייתי יושבת מול המחשב וכותבת את מאמרי לעיתון השבת של "ישראל היום." אם השבוע היה שבוע רגיל, לבטח הייתי כעת כותבת על ההבדל הגדול בין ישראל וארה"ב. שם הרי, לאחר שנה פלוס של ממשל שמאל-קיצוני, פוסט-לאומי שמסכן את עצם קיומה של ארה"ב, על פי הסקרים, הדמוקרטים עומדים בפני קטסטרופה אלקטורלית בנובמבר שאף מפלגה לא ספגה בתשעים השנים האחרונות.
ולהבדיל פה, לאחר שנה של ממשלה פוסט-ציונית שמסכנת את הזהות הלאומית שלנו ואת הריבונות שלנו, שום דבר לא זז. גוש הימין זכה ל-59 מנדטים בבחירות האחרונות, ועומד על פי הסקרים באותו מקום היום. (שבעה המנדטים שימינה גרפה בבחירות לפני שנה הגיעו כולם ממצביעים שסברו שהם מצביעים למפלגה בתוך גוש הימין.) משם, הייתי מציעה הסברים להבדל.
ההבדל העיקרי שעליו הייתי מצביעה הוא שוק התקשורת. שם, אמנם יש לשמאל שליטה מוחלטת במרבית כלי התקשורת, אבל לימין יש לא מעט כלים משלו מהוול סטריט ג'ורנאל ופוקס ניוז דרך אתרי חדשות כגון ברייטברט, ורשתות טלוויזיה קטנות יותר, ואין ספור תחנות רדיו, שכולם יחד מסוגלים להביא את המידע לציבור שהרשתות הגדולות והניו יורק טיימס והתאומים שלו מסתירים. הסיבה שאינני כותבת מאמר שכזה לסוף שבוע היום היא שביום חמישי שעבר, עורך "ישראל היום" עומר לחמנוביץ' פיטר אותי.
אין זה סוד ש"ישראל היום" השתנה. שלדון אדלסון ז"ל הקים את העיתון ב-2007 כדי לתקן את עוולות העיתונות המגויסת לצד השמאלי של המפה האידיאולוגית-פוליטית בישראל, אולם, עם מותו הצטרף העיתון לצד השמאלי של המפה האידיאולוגית-פוליטית שלנו. לפני שנה, העיתון נדרש להחליט בין שתי חלופות: להיות בת קול לימין באופוזיציה, לספר את האמת על הממשלה הפוסט-ציונית הראשונה שידענו, או להצטרף לשמאל, ביחד עם נפתלי וגדעון ואנשיהם "הממלכתיים".
5+אחרי תקופת בלבול של מספר חודשים במהלכם העיתון דיבר בשני קולות, הפור נפל. בפברואר עורך העיתון בועז ביסמוט פוטר, עומר לחמנוביץ', חובש כיפה בעל דעות יוניות מונה להחליף אותו והעיתון הצטרף לשמאל. רואים זאת באלף דרכים. בין השאר, "ישראל היום" מצניע או מסתיר באופן קבוע את הדיווחים ממשפט נתניהו ואת ההסתה המסוכנת והפרועה נגד מצביעי ליכוד. כמו כן, מדי יום ביומו, העיתון מגבה את הממשלה ואת המדיניות הפוסט ציונית שלה עד כמה שרק ניתן.
קרולין גליק מגיבה לפיטורים מישראל היום
אין שום דבר יוצא דופן ואין שום פסול בכך שלעיתון בישראל יש זהות פוליטית ואידיאולוגית שהוא מקדם בדיווחיו. למעשה, מעולם לא היה עיתון פה שלא היה מזוהה עם מחנה או מפלגה בספקטרום הפוליטי. היו ימים שהמערכות התכחשו לכך. אבל מעולם לא היה מצב שעיתון בישראל לא לקח צד. במצב שבו העיתון נע שמאלה כאשר אני נשארתי בימין, כבר לא הייתי רצויה ב"ישראל היום". ועל כן, לחמנוביץ פיטר אותי.
ברור שזאת מכה עבורי. אבל לא אלמן ישראל. אני אמשיך לכתוב בפלטפורמות אחרות ומניחה שבחודשים הקרובים, לצד שקידה על ספרי החדש בנושא מדיניות החוץ של ישראל, אני אמצא את דרכי העיתונאית. בינתיים תקראו אותי פה, ובטוויטר, ובניוזוויק, תעקבו אחרי הפודקסט השבועי שלי פה ובאתר שלי. ייתכן שעוד אוסיף תוכנית בעברית. וכשיהיה לי מה לשתף מכתב היד של הספר, אדאג לעשות זאת.
אינני משתפת אתכם במצב התעסוקתי שלי כך סתם. חיי אינם תוכנית ריאלטי. בעיניי, נכון לשתף את סיפור הפיטורין שלי משום שהוא מדגים שלוש בעיות משמעותיות הרבה יותר שפוגעות במחנה הימין בישראל ומונעות מהמחנה לקדם את סדר היום הציוני שלנו, לא משנה התוצאות בקלפי. קריטי שנשים לב אליהן דווקא כעת, כאשר אנו שוב עומדים לקראת בחירות שסופן עוד לוט בערפל.
5+הבעיה הראשונה היא שמה שקרה ל"ישראל היום" אינו דבר יוצא דופן. להיפך, מעבר של מוסד ימין לשמאל הוא תופעה די שכיחה. ב-2005 מחצית מהליכוד הלכה לשמאל ביחד עם מנהיגם אריאל שרון. מרכז שלם, "מקור ראשון", מועצת יש"ע של דוד אלחייני, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, ואם כבר, ישראל בעלייה, חצי מפלגת צומת, כולם כבר עשו זאת לפני "ישראל היום" שתורו הגיע עם הקמת "הממשלה הישראלית-פלשתינית הראשונה," כדברי המשורר אחמד טיבי.
הבעיה הספציפית עם המעבר של "ישראל היום" אמנם אקוטית במיוחד כי כמו "מקור ראשון" לפניו, מדובר בכלי תקשורת שכאמור הוקם כדי לשמש בת קול של מחנה הרוב בישראל שלא מקבל ביטוי בעיתונות ובטלוויזיה ורדיו שבשליטת השמאל. כש"מקור ראשון" עבר צד, יכולנו להתנחם ש"ישראל היום" חזק יותר וגדול הרבה יותר, והוא עוד איתנו. אבל כעת, ועוד לקראת בחירות גורליות, אין לימין שום עיתון.
הבעיה השנייה היא תופעת ניצחון הכזב על היושרה בכל הקשור למעבר העיתון מימין לשמאל. גם פה, מדובר בתופעה שכיחה. אחד המאפיינים של מוסדות ואנשי ימין שעוברים לשמאל הוא הכחשת המעבר. לא רק שאריאל שרון לא הודה שהוא עבר מימין לשמאל, הוא התעקש כי הוא נשאר בימין ועוד תקף את הליכודניקים שלא נטשו את הדרך ביחד איתו כבוגדים של הימין, כהזויים, וכמובן כלא ממלכתיים. מבחינת שרון, הוא לא שיקר ולא נטש. עוזי לנדאו היה הבעיה. מרכז הליכוד היה הבעיה.
כמו כן, לטענת נפתלי בנט, גדעון סער, איילת שקד וחבריהם בתקשורת, הם לא עזבו את הימין. הם הימין. מי שנטש הם פנאטים משוגעים, חברי כת הביביסטים. אנחנו הבוגדים לא הם. אנחנו שלא שינינו דבר השתנינו, לא הם, שנטשו את כל מה שהתיימרו לייצג. חגי סגל לא מודה שהעיתון שלו כבר לא מוסד של הימין. אדרבה, הוא תוקף כל מי שמעז לציין את העובדה הפשוטה שעיתון שמנהל קמפיין רב שנים נגד ראש מחנה הימין ומכשיר ותומך בממשלה הרדיקלית ביותר שידענו, הוא עיתון שמאל.
5+כך גם בכל הקשור ל"ישראל היום". הנהלת העיתון לא הוציאה הודעה בה הודתה כי העיתון הוא בנטון. עילת הפיטורים שלי (לצד העסקת נדב העצני ונתנאל בנדל למשל), הייתה "התייעלות." מי שאומר ש"ישראל היום" הוא עיתון שמאל, חוצפן ביביסט מהופנט. הרי העיתון מתנגד להסכם הגרעין עם איראן. וכאן אנו רואים את לב העניין, סיבת הכחש שתמיד מלווה את מעבר מוסדות ואנשי ימין לשמאל. התפקיד של המוסדות והאישיים הימנים לשעבר במערך השמאל הוא לערוך דה-לגיטימציה ואף דמוניזציה למי שנשאר בימין.
הבעיה השלישית – ואולי הגדולה ביותר בדרך התנהלות של הימין, שבאה לידי ביטוי מובהק בפיטורין שלי קשורה בצורה הדוקה לבעיית הכזב. הימין לא יודע לשמור על המוסדות שלו כי הוא לא יודע איך להקים או לנהל אותם. כדי להמחיש את העניין, כדרכי, אתרחק לאמריקה לרגע.
לפני מאתיים שנה בערך נבחר אנדרו ג'קסון לנשיא השביעי של ארה"ב. ג'קסון היה הנשיא הראשון שלא הגיע מהברנז'ה של האבות המייסדים. הוא הבין שכדי לשנות כיוון פוליטי-אידיאולוגי וללכת בדרך אחרת, הוא היה זקוק לכח אדם נאמן לדרכו. ג'קסון היה הראשון לנקות את האורוות. הוא פיטר את הפקידות ומילא את השורות באנשי מפלגתו.
5+משחר המדינה, ועד היום, הימין הישראלי לא השכיל לפעול כמו ג'קסון. כל מוסד שהימין בנה או "שלט" בו מאז קום המדינה היה מאויש באנשי שמאל. כך שגם לפני שמוסדות עוברים לשמאל באופן מלא, הם לא באמת מוסדות ימין. בכל מוסד של הימין (לא כל שכן, כל משרד ממשלתי שאיש ימין מוצב בראשו), תמיד תמצאו שאנשי שמאל שולטים בדרגי העבודה. ושם, ממוקדי הכוח שלהם הם מכרסמים בחזון של המייסדים והעומדים בראש, וחותרים תחתיהם, בין במזיד ובין מבורות וחוסר הבנה.
חוויתי זאת ב-2015, כשערכתי את "הכל שפיט" (גרסה טלוויזיונית של לאטמה) בערוץ 1. ראשי הערוץ הכריחו אותי לקחת עורכים, במאים, כותבים ושחקנים שמאלניים לתוכנית. תגידו ש"הכל שפיט" היה מעולה, תגידו שהוא היה פלופ גמור, עם טעם וריח אין להתווכח. אבל מה שמעל כל וויכוח הוא ש"הכל שפיט" לא היה תוכנית סאטירה של הימין. זה לא היה הלאטמה שלנו.
חוויתי את התופעה הזאת ב"ישראל היום" בעוצמות שלא חוויתי קודם. בועז ביסמוט אמנם איש ימין. והוא הביא כמה כותבים ימניים לעיתון. אבל כל העורכים שירש מעמוס רגב היו שמאלניים כמו גם חלק גדול של הכותבים. בועז כמעט ולא פיטר איש. מן הסתם, ככה לא בונים מוסד.
עד שהגעתי ל"ישראל היום", זכיתי בעורכים שכיבדו אותי ואת עבודתי. היה רק מקרה אחד של עורך שניסה להשתיק אותי ולסרס את מאמריי. ראוי להעלות אותו כי מגולם במקרה גם בעיית הכזב של ימנים לשעבר, וגם את בעיית כוח האדם.
ביחד עם חצי מהליכוד, גם הניאו-שמרנים בארה"ב הלכו לשמאל אחרי שרון סביב תוכנית גירוש היהודים מעזה. וכמו שרון והליכודניקים, הניאו-שמרנים התעקשו ששום דבר לא השתנה אלצם ומתנגדי הגירוש הם חבורת פנטים שלא מבינים עניין. העורך של הג'רוזלם פוסט באותם ימים היה ברט סטיבנס, כותב ניאו-שמרני שהבעלים האמריקנים ייבאו לארץ מהוול סטריט ג'ורנל.
5+כמו חבריו בניו יורק ווושינגטון, סטיבנס תמך בגירוש ובשרון. ואני שלא זזתי הפכתי לבעיה כי הרסתי את ההצגה. סטיבנס ניסה לעשות לי את המוות כדי שאני אתפטר מהעיתון. זה לא עבד לו. וכעבור כמה חודשים, הוא קיבל הצעה לשוב לג'ורנאל לתפקיד משודרג, ונעלם מחיי. סטיבנס המומר היה העורך העוין ביותר איתו עבדתי – עד שהכרתי את עומר לחמנוביץ.
כשהגעתי ל"ישראל היום" בספטמבר 2019, עומר היה עורך המוסף האקטואלי "ישראל השבוע" בו כתבתי עד יום חמישי האחרון. הופתעתי לגלות שהוא תפס את תפקידו לא כעורך לשוני שמנקה מאמרים משגיאות כתיב ודקדוק אלא עורך דעות שמחליף את דעות הכותבים עם דעותיו (שלא היו דעות הבעלים).
גולן בר יוסף במעריב, אמנון לורד, עמנואל שילה, ואמנון שומרון במקור ראשון – איש מהם לא נגע בתוכן המאמרים שלי או פסל לי נושאים. מלבד סטיבנס בתקופת הגירוש, אף עורך בג'רוזלם פוסט – גם לא השמאלנים שביניהם – לא ניסה להגביל את הכתיבה שלי. עומר היה סיפור אחר לחלוטין.
אני התחלתי לכתוב על מערכת המשפט כפובליציסטית ב"מקור ראשון" לפני 22 שנה. הייתי הראשונה, לדעתי שכתבה על הסכנה שחוסר בלמים על השופטים והפרקליטים מהווה לדמוקרטיה הישראלית ולציונות. כתבתי עשרות מאמרים בנושאים הללו בג'ורזלם פוסט ובמעריב ובעיתונות בעולם.
הגעתי ל"ישראל היום" בשיא הדרמה המשפטית עם מנדלבליט והמתפרה שלו, ועומר אסר עליי לכתוב על מערכת המשפט. סתימת פי בנושא המשפטי הגיעה לרמת האבסורד ששכאשר הייתה לי ידיעה בלעדית על הטיעונים של הפרקליטים האמריקנים שהגיעו להעיד בפני מנדלבליט בשימוע של נתניהו, עומר אסר עליי לפרסם אותה. כאשר בועז שמע ממני על העניין, הוא התפוצץ, אבל לא פיטר את עומר. פשוט פרסמתי את המאמר כעבור שבוע.
5+גם על פוליטיקה עומר אסר עליי לכתוב. מבחינתו, הייתי כותבת חוץ. בחודשים האחרונים מאז שהחליף את בועז, התחלתי לכתוב מאמרים אלגוריים. לא יכולתי לכתוב על הדמוניזציה של השמאל לרבות הימין המומר נגד הימין בארץ. אז כתבתי על התופעה בארה"ב בתקווה שהמבין יבין.
מעבר להגבלת החופש העיתונאית שלי, עומר גם שחט את המאמרים שלי. ביחד עם סגנו עומרי לבנה, שמתגאה בהיותו מצביע מרצ, במקום לנקות את המאמרים שלי משגיאות כתיב ודקדוק, הם השתדלו לנקות אותם מיעילות בקידום דעותיי הימניות תוך הכנסת טעויות ושגיאות. לא האמנתי בהתחלה, חשבתי שאני הוזה. אבל זה הגיע למצב שפחדתי לפתוח את המוסף ביום שישי.
לאחר שנה של העינוי הזה, אמרתי לבועז שאינני יכולה עוד להמשיך כך ואני מתפטרת. בועז מצא פתרון. הוא אסר על עומר לגעת במאמרים שלי והעביר את האחריות לעריכה לידידי אמנון לורד. כך שלא רק שעומר השתיק אותי, הוא גם חיבל בעיתון. ובתמורה, הוא ירש את משרת העורך הראשי. אני פוטרתי.
קוראיי היקרים, אין זאת דרכי לדבר על עצמי. אני באמת לא הסיפור. אבל אני רואה חשיבות בשיתוף הסיפור הזה בעת הזאת. לפנינו אתגר אדיר לנצח בבחירות בזמן שכל העיתונים בארץ תומכים בשמאל ופועלים לקידומו בבחירות ובכלל. אם יעלה בידי המחנה הלאומי להרכיב את הממשלה הבאה, וגם אם לא, עלינו ללמוד את הלקח מהכישלונות – ובראשם, אובדן המוסדות שלנו לרבות "ישראל היום".
אם אנחנו באמת רוצים לממש את החזון הציוני, ולהבטיח את עתידנו כאן על אדמת המולדת שלנו, אנחנו צריכים ללמוד לשלוט, לבנות מוסדות, ולאייש אותם עם שותפים לדרך. בע"ה נעשה ונצליח.
מישראל היום נמסר: "אנו מודים לקרוליין גליק על כתיבתה ותרומתה למערכת ישראל היום ומאחלים לה הצלחה בהמשך דרכה. לעיתונאים ולפובליציסטים של עיתון ישראל היום יש חופש ביטוי וכתיבה מוחלט. ישראל היום היה וימשיך להיות כלי התקשורת של המחנה הלאומי, הכולל בתוכו מגוון דעות. הטענות להתערבות בתכנים הן שקריות. כנהוג בשוק עבודה חופשי, לעתים תקופת העסקה של עובד זה או אחר מסתיימת".
