ביום ראשון הקרוב, אלפי מילואימניקים יחזרו שוב למדים – רבים מהם בפעם הרביעית או החמישית מאז תחילת המלחמה. בזמן שהם עושים את דרכם לבסיסים, מערכת החינוך תושבת עד השעה 11:00, בעקבות עיצומים של הסתדרות המורים.
המאבק של המורים הוא לגיטימי: מותר ואף חשוב לעמוד על זכויות, לשפר תנאים, ולדרוש הכרה. אבל דווקא עכשיו, כשמשפחות שלמות מתוחות עד הקצה, כשהורה אחד יוצא שוב למילואים והשני נאלץ להחזיק את הבית, את הפרנסה ואת הילדים – האם שביתה היא הדרך הנכונה?
1+עבור אבות שמגויסים זה אולי עוד עיכוב מבאס בשגרת הבוקר, אבל עבור אימהות רבות – שנשארות בבית עם הילדים, מתמרנות בין עבודה, לחץ, ובדידות – מדובר בעומס נפשי נוסף. כאילו לא די במה שהן נושאות גם כך.
דווקא בתקופה הזו, שבה ערבות הדדית כבר מזמן אינה סיסמה – אלא מציאות יומיומית – מצופה היה ממי שאמון על חינוך ילדינו ידע להראות דוגמה אישית, גמישות, אחריות.
1+במקום זה, ההסתדרות ממשיכה לנהוג כאילו אין מלחמה, אין מגויסים ואין משפחות שקורסות. מצופה ממנהיגי מערכת החינוך להנהיג לא רק את המורים, אלא גם לתת דוגמה אישית. האם השבתת בתי הספר והגנים באמת משיגה את זה?
אין תשובה פשוטה. מצד אחד, הממשלה לא תמיד ממהרת לשפר תנאים בהעדר לחץ ציבורי. מצד שני, העיתוי הנוכחי, כשכל החברה נמצאת במצב הישרדותי, הופך את השביתה למעמסה על מי שכבר נושאים בנטל כבד – המילואימניקים, המשפחות והילדים. אפשר היה, אולי, לבחור בדרכי מחאה אחרות.
