"אמא אני אוהבת אותך"
כמה חודשים לאחר שהשתחררה משירותה הצבאי, החלה שושנה ריס לעבוד ובעיקר להתכונן להמשך החיים. 22 באוקטובר 2000, היה אמור להיות עוד יום שיגרתי עבורה. לפני שהתחילה את המשמרת בחנות בה עבדה, התקשרה לאמא שלה צביה, וסיפרה לה שהחליטה ללכת ללימודים, ושהיא אוהבת אותה. זו הייתה השיחה האחרונה שלהן.
מספר שעות לאחר השיחה נשמע פיצוץ אדיר במרכז חדרה. מכונית תופת שהתפוצצה ליד אוטובוס של 'אגד', הרגה את שושנה הי"ד. מאיר ברהמי נהרג גם הוא בפיגוע, וכ-50 אנשים נוספים נפצעו.
צביה, אמא של שושנה, ששמעה מרחוק את הפיצוץ, הרגישה מיד שהבת שלה נהרגה. היא הזעיקה את בעלה ויחד הם רצו לזירת הפיגוע. כשהגיעו למקום הבינו שאכן חושיה של האם לא טעו, ושושנה נהרגה. צביה מספרת ששושנה הילדה שלה, הייתה בחורה מיוחדת: "היא הייתה נורא חכמה וגם כתבה שירים. הדיבור שלה היה אחר לגמרי, מאוד אינטליגנטי. היא הייתה שונה בנוף".
"רציתי למות"
גם ממרחק של 20 שנים הפצע מסרב להגליד, והכאב ממשיך ללוות את צביה. "הזמן לא מרפא אותי בתור אמא. רק נותן לי מלא מחלות" היא מספרת. ההתמודדות היומיומית הקשה, הביאה את צביה ובעלה להתגרש, כיוון שלא יכלו לשאת ההתמודדות הקשה המשותפת.
לצד נפגעי הטרור בפיגועים ישנם לוחמים. ללוחמים האלו אין מדים, אבל הם נאבקים בקרבות קשים יום יום. הלוחמים הם משפחות השכול שנאבקות על להמשיך לחיות. צביה מספרת על הקשיים וההתמודדות ואומרת: "רציתי למות. לא רציתי לחיות. אבל הבנות שלי אמרו לי 'אנחנו פה' ואמרתי להן שהן צודקות, ומאז אני נלחמת כל יום".
"המדינה לא תמכה בי"
לצביה יש ביקורת קשה כלפי המדינה וכלפי ביטוח לאומי "לא תמכו בי, לא שאלו לשלומי, פשוט נטשו אותנו. אין למי לפרוק, הם לא מבינים מה קורה למשפחה אחרי דבר כזה".
מי שעוזר לצביה בהתמודדות זוהי עמותת 'משפחה אחת' שמסייעת למשפחות השכול: "מאז ששושנה נהרגה, אי אפשר לנחם אותנו, הדבר היחיד שאפשר להגיד ש'טוב', הוא ארגון משפחה אחת מאותו יום באו אלינו הביתה לא עזב אותנו לרגע. משפחה אחת עשו המון למעני, החל מסיוע נפשי ועוד. בעקבות המקרה אפשר לומר שהארגון פועל, הוא לא היה קיים לפני, מותה של שושנה נתן את החותם".
המחיר לטרור הערבי בזמן האינתיפאדה וגם לאחריה, עלה על אלפי הרוגים. מאחורי כל הרוג ישנו עולם שלם של משפחה קרובה שסוחבת איתה פצע שגם אחרי שנים נשאר פתוח.
