נתחיל בנתון עובדתי. שבעה שופטים מזרחיים כיהנו בבית המשפט העליון מאז הקמת המדינה. שבעה מתוך תשעים ושבעה. אנומליה דמוקרטית. המשמעות היא שרוב אזרחי מדינת ישראל מודרים ממוקדי הכוח המרכזיים. בישראל 2022 כך מסתבר, הם לא מספיק טובים כדי ללבוש גלימות, אבל כן כדי להיקבר בארונות.
למערכת המשפט אין מונופול על התופעה. הייצוג הנמוך של הפריפריה הלאומית-מזרחית במוקדי הכוח בולט גם בפקידות הבכירה, באמצעי התקשורת, ובמוסדות האקדמיה.
"כל המינויים במנהל הציבורי מראשית שנות ה-50 היו פוליטיים", כתב בשנות התשעים איש מפלגת העבודה, חבר הכנסת לשעבר פרופסור שבח וייס "האנשים האלה התחפרו שם וחסמו את הדרך בפני גוורדיות חדשות, מכיוון שהגוורדיות החדשות היו בעיקר עולים מצפון אפריקה, מעדות המזרח. פתאום הם עשו חלוקה, אלא מקצועיים ואלה פוליטיים", או כפי שהגדיר זאת בעבר איש הטלוויזיה עודד בן עמי "אנחנו שלושה אחוזים ואנחנו האיכות" וזה מפיו של המגיש שהתכנית שלו משודרת בלופ במעבדת השינה בטכניון. אגב, האמירה הזו לקוחה מתוך ראיון שערך בן עמי עם דודו אלהרר. זה קרה לפני 13 שנה. אחרי שאלהרר, אז השדרן הימני היחידי בגל"צ, נזרק מתפקידו עקב אמירות פוליטיות. כי כידוע, מה שאסור לאלהרר מקזבלנקה, מותר לברקאי מחבל פודוליה.
צפו במונולוג המלא מתוך 'הדו"ח של אראל סג"ל'
ובכל זאת. דברים השתנו. מי שרוצה להבין את המהפך התודעתי שהתחולל בימין הליברלי, שוחר חופש הביטוי, מוטב שישים לבו לתגובה הנרפית של המחנה הלאומי להדחה של אלהרר בזמנו, לעומת הסערה שפרצה במחנה בעקבות הדחת ברדוגו מגל"צ לפני שבועיים. הימים שבהם הימין שותק, מרכין ראש, וצועד בסך לפינת הליטוף של הכנסת, הסתיימו.
שקט הוא רפש, כפי שלימד אותנו ז'בוטינסקי.
הביקורות התקשורתית על דבריו של חבר הכנסת דודי אמסלם, והתשובה היהירה שאינה מודעת ליהירותה של אסתר חיות, הם פיסקה נוספת במלחמת המעמדות הישראלית לדורותיה.
מימי סאלח שבתי, הסיפור הוא אותו סיפור. ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, ניידים מול נייחים, שמרנים מול פרוגרסיביים, יהודים מול ישראלים. תקראו לזה איך שתרצו, רק עשו לי טובה – אל תהפכו את זה למאבק של "הביביסטים", כי זה שקר. למרות שמנסים לסמן אותנו כעדר בבונים נטול חשיבה עצמאית, בעניין אמסלם אנחנו לא עומדים מאחורי נתניהו, שלצערנו הצטרף לגינויים.
אחוס"לים יקרים שלי, אני אמנם אשכנזי עם עיניים כחולות, אבל אני גם מבין טוב טוב את הסיפור הגדול. הכת הסגורה, כפי שפרופ' מני מאוטנר מכנה את בית המשפט העליון, לא תישאר סגורה לנצח. לא בפני מזרחים, ולא בפני ימנים, שמרנים, חרדים, או אנשי המחנה הלאומי. אנחנו נמשיך להילחם על הזהות היהודית והדמוקרטית של ישראל, גם הרבה אחרי שנתניהו יפרוש מהחיים הפוליטיים.
חצינו את הרוביקון של גבעת רם. ואנחנו לא מתכוונים לסגת.
אמסלם הוא רק נייר לקמוס. הוא מישש לכם את העצבים החשופים, ואנחנו נחטט בהם, הוא הוציא אתכם מאזור הנוחות, ואנחנו ניקח אתכם לזירת הקרב, הוא הזיז לכם את הגבינה, ואנחנו נזיז לכם את הרפת. לא יעזור לכם הניסיונות לסתום לנו את הפה עם כל מיני חוקים לא דמוקרטיים. אנחנו כאן כדי לקיים את ההבטחה המקראית: "כי חוק אחד ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם".
