היה לי קשה להודות בזה עד עכשיו, אבל האיש שלי פצוע.
כבר חודש שהוא שוכב, כאוב, כעוס ובעיקר ללא מעש.
והאמת? זה קצת מוזר, לא טבעי לו לא לעשות מאומה.
ליבי נכמר כאשר אני רואה את האדם שעליו אני מסתכלת ככל יכול, שוהה בעולם בלי כמעט יכולת לזוז.
הפציעה הפכה להיות מנת חלקו של אברהם, אבל מלבד שפגעה בו, פגעה היא גם בי.
קשה לתפקד כגבר וכאישה בגוף אחד, גם בדור שבו שיוויון בנטל זאת כבר לא מילה גסה. ואם נחזור שוב ליום הפציעה נבחין בכך שכל חטאו של אברהם חי היה שהוא עיתונאי, כזה שחובש כיפה.
זה מתסכל ומסעיר, אבל בעיקר חורה לי שכמעט ואין סיקור על הפגיעה.
לאברהם לא מעט חברים עיתונאיים גם כן, אשר שואלים בשלומו ואפילו מתעניינים, אבל בשורה התחתונה לא נותנים יד לסיקור הפגיעה בו בזמן שאני משוכנעת שלחלופין הוא היה נלחם כנגד כל פגיעה בהם.
ומה ההשלכות לכך אתם שואלים? בהעדר סיקור על הפציעה, המשטרה נחה על זרי הדפנה ולא בהכרח מטפלת בתיק כפי שצריך. עברנו למעלה מחודש מאז הפגיעה, ואפילו הנחמה המעטה בהגשת כתב אישום נגד הפורעים לא התקיימה.
ואני תוהה, היתכן ששר התקשורת שותק? גם לא יכול להיות שהשר לבטחון פנים בלע את לשונו… לא הוגש כתב אישום נגד העצורים שתקפו אותו נכון לרגע כתיבת שורות אלו, ויתרה מכך הם שוחררו למרות שהכל היה מתועד .
אז איך, תגידו לי איך כל זה והעולם עוד שותק?
