נשיאת המכללה בהווה ושרת החינוך לשעבר, הפרופ' יולי תמיר, סיפרה כי המכללה שינתה את האמרה "ביחד ננצח" ל"נצמח מזה ביחד", משום הפגיעה בסטודנטים הערבים, עוד הוסיפה תמיר כי "בחינוך לא מנצחים אלא צומחים".
מדוע בחרה פרופ' תמיר לשלול את ערך ה'ניצחון' בעבור 'צמיחה' בשעה שאין ביניהם בהכרח סתירה. היכן היינו כיום אילולא חונכנו וחינכנו את ילדינו לניצחון ולצמיחה יחד, תרתי משמע. על כך יש להניח לפרופסורית הנכבדה לכתוב ולהרצות, אך האם משקפים דבריה את דמותו, רוחו והשקפתו של ברל כצנלסון שהמכללה בראשה עומדת היא- מנציחה את שמו.
"היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל'שמד'! כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט." דברים אלו שאמר ברל כצנלסון באספת האחד במאי 1936 נכתבו בעתון "דבר" שהיה הוא עורכו.
דבריה של נשיאת מכללת ברל | מתוך התוכנית "הדוח של אראל"
יש להניח כי ברל היה מתהפך בקברו לאור ההשקפה החינוכית האוניברסאלית או שמא הפרוגרסיבית לכאורה של פרופ' תמיר. תפישה שיכולה להתאים לליכטנשטיין או מונקו, יותר מאשר למדינה היהודית שהוקמה בלב המזרח התיכון, ברוח הציונות המתחדשת ובזכותם של אנשים שהיו נחושים להתמודד ולנצח כל אתגר ואויב שעמד מנגד.
מדבריו של כצנלסון
פטור בלא אף מילה על דמותו של ברל כצנלסון הרי אי אפשר, ולו רק בכדי להבין את היקף פועלו ותרומתו לדמות הישראלי המשכיל והלוחם, להכשרת היישוב היהודי בארץ ישראל וכושר עמידתו נוכח ההתמודדות הממושכת עם האויב הערבי בפרט. ברל נולד ברוסיה בשנת 1887 וקיבל חינוך יהודי מסורתי וציוני. עלה לארץ בשנת 1909 וכאקטיביסט היה לאחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל. מחנך מנעוריו שהפך בחלוף השנים לדירקטור באוניברסיטה העברית, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, ממקימי מוסדות ההסתדרות, יו"ר משותף של הקרן הקיימת לישראל, מחבר תפילת "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל, עיתונאי ועורך העיתון דבר עד יום מותו באוגוסט 1944. בן-גוריון כינה אותו בהספדו: "הארי שבחבורה" ו"מורה הדור".
דבריו של כצנלסון הנקראים היום, 80 שנה מיום פטירתו, מהווים את התשובה הציונית ההולמת לדבריה של פרופ' תמיר ולשכמותה. למקרא הדברים נראה כי לא נס לחם ולא אבדה הרלוונטיות שלהם עבורנו גם בימים אלו, בהם מתמודד עם ישראל עם אתגרים מורכבים וצבאנו מחויב לנצח, שהרי אין לנו פריבילגיה להפסיד באף מלחמה.
8+כך כתב כצנלסון בפרק "לנו אין נסיגה (למול סכנת פלישה)" שפורסם בקובץ "במלחמה העולמית" – אין לשים את מבטחנו בערבים ולא בגויים שיגנו עלינו אלא באחדותנו: "ומדאיג ביותר מצבו הפנימי של הישוב, כפי שהוא מתגלה על בימת העסקנות הציבורית. הכל מסכימים שליכודו של הישוב הוא ענין של חיים לנו, ואף על פי כן אין שום סימן לטובה.
ומחשבה מרה מנקרת: האמנם בני אדם חיים, אשר הגורל העמיד כנגדם איטלקים וגרמנים וממשלות וכנופיות (ועוד ועוד אשר לא ימנו) – האומנם אי אפשר לו שגם בשעת סכנה זו לא ימצא לעצמו דרך איחוד וליכוד למען עמוד על נפשו? האומנם אין ישוב זה מסוגל להיות לעם? וזיכרונות היסטוריים עולים וצפים ומנבאים חזות קשה. והלא היו רגעים, ולא רחוקים, שהיינו מסוגלים לכך, אם כי לא בלי קושי. הנה בימי המאורעות התרכז הישוב (במידה לא מספיקה אך לא פוחתת ערך) סביב מפעל ההתגוננות.
וקודם כל – הדבר שאיננו טעון הסברה: השורה. היא ששימשה בשנות המאורעות הגילוי הממשי ביותר לאחדות הישוב ולליכודו. והיא שהוזנחה הזנחה שאין לה כפרה לאחר ש"נסתיימו" המאורעות. בשעה זו, לקראת מה שנשקף לנו, עינינו נשואות אל השורה. צריך שדאגתנו ועזרתנו הממשית תהיינה נתונות לה, לחיזוקה ולציודה ולחינוכה. צריך לבצרה, שהרוחות הרעות, רוחות ההתפוררות, לא יוכלו לה. צריך שאיש השורה ירגיש, מה האחריות הגדולה אשר הוא נושא בה בפני הישוב והעם".
8+בהמשך דבריו מדגיש כצנלסון את גודל השעה וההכרח לחנך ולהכשיר את הלבבות למאבק עילאי, להתמודד בגבורה ולנצח את אויבינו. זאת בכדי להבטיח את עתידנו, את המשך צמיחתנו, באמצעות ההשוואה לסיפור התנ"כי: "על הכתפיים החלשות של שארית ישראל כאן הוטל משא כביר, שלא לפי כוחנו. אפשר כל ההיסטוריה העברית לעתיד לבוא תלויה במה שיקרה אותנו. בזה כיצד יתגלה עתה פה שוב: דוד הקטן מול גלית הגדול. את ההרגשה הזאת יש לנטוע עתה בלבבות, הראיה הזאת צריכה להשתלט על כל השאר".
בקרב ציבור מסוים בישראל ניכרים סימני גלותיות שלא חלפה לה, על אף 75 שנות עצמאות. סימנים של חולשה, התרפסות ואף תבוסתנות הקונים אחיזה… גם באקדמיה. כל רצונם של "הדיכאוניסטים" הוא שלא להרגיז את הגויים ולא לעצבן את הפריץ, פן יקומו הם עלינו לכלותינו.
רוח זו הייתה לזרא בעיניו של כצנלסון שהטיב לאבחנה ולפעול כנגדה כפי שכתב במאמרו "בגבנו אל הקיר": "תכסיס בנוי על ראיה חודרת אל תוך עולמו של הצד השני, מעלות נפשו וחולשת דעתו. וכך באה לעולם התבוסנות, שקדמה למלחמה, שקידמה אותה ושקבעה את גורלה בכמה ארצות. לדורות של חוקרים נכונה עתה עבודה: לרדת עד חקר התבוסנות כתופעה נפשית וסוציולוגית ולהכיר את תפקידה בגורל עמים ומעמדות, בגורל העולם בימינו. ואפשר יגיעו בדרכם עד חקר המלחמה הקודמת ותוצאותיה. אפשר יציינו את העייפות העצומה שהקיפה המונים; ולפיכך הפקירו עצמם והסגירו עצמם לידי כל מי שאחז ברסן להתנשא לרכוב עליהם; ולפיכך שכחו אוהבי שלום תמימי נפש כי גם שלום טעון הגנה".
8+בהמשך דבריו מבהיר כצנלסון כיצד יש לנהוג נוכח אותה רוח תבוסתנות, לאן יש לשאוף ולאילו ערכים ראוי לחנך את העם: "אך לא למחקר התבוסנות נשואות עינינו עתה, כי אם להתגברות עליה. ברי לנו: אין ניצחון לעם, אין ניצחון לדמוקרטיה אלא אם כן ישתחררו כליל מרוח התבוסנות, אלא אם יבינו שבמקרה זה אין שום אפשרות ל"שלום ספּרטי" עם האויב. כי זוהי מלחמה אשר לא תחול בה פשרה. מלחמה לחיים ולמות ממש".
במאמרו "עת להיאבק – חיים של אי כניעה" שנכתב בשנת 1939, כותב כצנלסון ומדגיש את הצורך לגדול, לצמוח ולחנך לאורו של ערך הניצחון, לא רק בתוככי הצבא אלא בקרב העם כולו: "אם ישנה פינה בעולם, שהפועל רשאי לעמוד בה בקומה זקופה, ואין לו להתבייש בתנועתו ובמעשיו – הרי זו ארץ ישראל העברית. ויבוא עלינו אשר יבוא, אל נוותר על זכותנו זאת, על כוחנו זה. וכאן, בארץ, ניתנה זאת הפעם ההזדמנות, אשר לא הייתה לנו כל דורות גולה: להדוף אויב. אנחנו נקראים לעמוד בניסיון, יותר מאשר באיזה זמן שהוא של תולדותינו, וששים השנים מהיווסד פתח־תקוה ועד עתה אינן אלא הכנה לעמידה בניסיון זה.
אפשר שניסיון זה הוא למעלה מכוחנו, אולם אם נעמוד בו נציל לא רק את הישוב הקיים, כי אם גם את העם. ואולי גם נזכה לכך שבעולם של שפלות ופחדנות, הסתגלות והשתעבדות ייתן העם היהודי את מופת האדם הנאמן למשאת נפשו, הנלחם עליה על פי דרכו, נלחם ואיננו נכנע. ושום נימוקים לא יצדיקו את הכניעה וההסתלקות ממלחמה. ואף לא הרצון לדבר שלום אל שכנינו. ולא חזון השלום אשר יבוא ביום מן הימים". מה המשמעות הצרופה לפיכך במילים "הדיפת אויב", "עמידה בניסיון" ו"סירוב להיכנע" המופיעות בפסקה אחת, אם לא עצם מהותו של ערך הניצחון בעבור עם ישראל כולו.
בשנת תרצ"ט (1939) כתב כצנלסון משפט שכאילו נכתב על מאורעות ה-7 באוקטובר 2023, אך יותר מכל ממחיש כי אין חדש תחת השמש. הערבים דבקים במשאלת המוות כלפי היהודים ואין להתעלם מכך, אלא להתמודד עם העובדות ולנצחם: "אין אנו רשאים להתעלם מן העובדה המרה, כי המדיניות הערבית של היום היא מדיניותם של היטלר והמופתי. ודאי, נעשה הכל כדי שהמלחמה הרשעית שאסרה עלינו התנועה הערבית לא תרעיל את נפשנו בשנאת אדם ובתאוות נקמה עיוורת, אך לא נחליף את המציאות בהרהורי לב, ונכיר ונדע, כי במחיר עבדות לא נקנה שלום, ורק אם נגדע את המדיניות האנגלו־ערבית בארץ יקום בה השלום. זהו תפקידנו אנו, העיקרי בשעה זו".
8+במאמר "עת להיאבק" קושר כצנלסון הלכה למעשה את ערך הניצחון והצמיחה ומוכיח כי ילכו גם ילכו השניים יחדיו: "אין אפוא לפנינו עתה אלא דרך זו: להיות לכוח. להגביר כוח. ודבר זה עוד בידינו הוא. וכוח איננו גדל דווקא מתוך תנאים טובים ומפנקים. אדרבא, כוחנו גדל בארץ הרבה דווקא בשנות הפורענות. הרבה אנו חייבים למופתי: גם הנמל בתל אביב, גם העבודה העברית במושבות, גם הכוח הצבאי שלנו, גם המשמעת היישובית – לא היו קמים מבלעדי עזרתו. ועתים יש לברך על הרע, או לפחות להוציא עז ממר.
ואני מעז לומר, כי שנות הפורענות מלאו תפקיד חינוכי גדול בחיינו. וניסיוננו זה אפשר יכשיר אותנו לפגוש את הסכנות. אלמלא המאורעות, אילו נמשכו שנות הפרוספריטי, והייתה פתאום פורצת מלחמה עולמית – אפשר היינו נדונים לכליה, כי לא היינו מוכנים אליה כלל. הפורענות פקחה את עינינו לראות את מצבנו. התחלנו להבין דברים שקודם לא הבינו אותם גם הפקחים שבינינו. הגשמנו דברים שקודם לא קווינו שנוכל להשיגם. במובן זה, אפשר לומר, הפורענות בארץ הייתה לנו לבית ספר, אכזרי, אך גם מועיל".
8+בהמשך דבריו אלו מבהיר כצנלסון, איש תנועת העבודה המקורית ולא זו שהיום נחשבת כ'אבודה', את משמעותו של ערך הניצחון באמצעות חשיבות האחיזה האיתנה בקרקע, העלייה, השמירה, החינוך והכנת העם לזמנים קשים בהם נדרשת הקרבה עילאית ועוד, למען המשכם של חיים יהודיים עצמאיים: "הרבה דברים אחרנו להבין. לא הבינונו את ענין הקרקע. לא הקדשנו לכך את כל הכוחות. לא הבינונו, שקו הבטחון גובל עם קו הקרקע העברי, שאין בטחון מחוץ לתחומי הקרקע שלנו. גם ענין ההתגוננות דורש מאתנו עתה הבנה אחרת, ממה שהרגלנו בשנים שעברו. יצאנו ממדרגת שמירה חלקית, על חיי אדם, על רכוש, על חלקת אדמה. השמירה נעשית כללית יותר: אנו צריכים לשמור על העם העברי בארצו, על תקוות ישראל. לא בפרט מישראל בלבד מתנקשים עתה, כי אם בישראל כולו. ועליו, על זכות חייו בארץ וזכות המפלט לאחים ולאחיות אנו צריכים עתה להגן.
ועלינו להתכונן למערכה ממושכה. לא עלה על דעתנו שהמאורעות יארכו כל כך. אילו שאלו אותנו בראשית המאורעות אם נוכל לעמוד נגד הכנופיות ונגד המופתי ונגד הכוחות שמאחוריהם במשך זמן כל כך רב – לא היינו יודעים לענות בוודאות. והרי אנו עומדים. אך המערכה הבאה עלולה להיות ממושכת יותר וכבדה יותר. זה שנים רבות שאני רואה את הסיוט של אווירונים מעיראק פושטים על הארץ (כעת טילים וכלי טיס מאוישים מרחוק פושטים על הארץ- ט.ב). והישוב פתוח ופרוז לכל אויב. עוד לא דאגנו לסכנת בלוקדה והרעבה, עוד לא התחלנו להתכונן להתגוננות מפני הסכנות שבאוויר.
8+צריך שגם הערבים וגם האנגלים ידעו וירגישו, כי כאן יושב כוח, אשר לא ייתן שיבלעו אותו. במושג "כוח" אינני מתכוון לגילויי הכוח של הכנופיות הערביות. המטרות השונות מחייבות אמצעים שונים. הכיבושים שלנו הם כבושי קרקע, בנין, עליה. איננו מעוניינים בהתנגשות בינינו לבין אחרים. אך בבוא האחרים להתנקש בנו צריך שירגישו שהדבר איננו ניתן על נקלה, ששום קרבן לא ייקר לנו, ושום מאמץ לא יבצר מאתנו. כי שבט קשה- עורף אנחנו. וכשיכירו בנו שכוחנו אתנו, כי אי אפשר להכניע אותנו בפרעות ואי אפשר להכניע אותנו בגזרות, אזי יפתחו סיכויים גם למדיניות אחרת לגבינו, הן מצד הערבים והן מצד האנגלים.
מי שכורע תחת המכות הראשונות – אין לו תקנה, אך מי שיודע לעמוד על נפשו ולגייס את כל כוחותיו ואת כל קשיות ערפו ואת אמונתו בעצמו ובצדקתו ובעתידו – תקוה לו לעמוד במערכה, וגם לנצח".
במבוא ל"ספר הגבורה" שיצא לאור בשנת תש"א 1941 ועוסק בגבורה היהודית לאורך הדורות, מבקר כצנלסון את הצנזור העצמי שעשתה היהדות בגלות לגילויי הגבורה שלאחר החורבן – גבורה שאין לה גמול חיצוני אלא שלמות עצמית בלבד. דווקא בארץ ישראל, לדבריו, ישנה תקווה לחידוש הגבורה החשמונאית שלאורה יש לחנך ושגמולה אינו רק במצפון אלא גם בניצחון, לתשומת לב נשיאת המכללה.
כתב כצנלסון: "גדול כוחה של שכחה והשכָּחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה, והרבה גורל מנוצחים. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים! יכול היה ילד יהודי להגות בשמשון ובגדעון, בדוד ובגיבוריו, בגבורות שב"ספר הישר", אך אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן.
8+וכל גבורה שלאחר החורבן, כל ניסיון לפרוק שעבוד-גלויות, כל הקורבנות העצומים של לוחמים עזי נפש שלא השלימו עם מלכות הזדון – נדחו מן הזיכרון, צומקו במעשיות מטושטשות ובניבים סתומים, ונגנזו כפרחים מיובשים בקפלי אגדה והלכה. ורק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה היהודית המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת-לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר-כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר-כוכבא.
הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד… אולם גבורת ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין להחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת-עורף זו כלום היה בנו הכוח לצפות לניצחון ביום מן הימים? והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי אם גם בניצחונה?.
לסיכום, אילו היה ברל כצנלסון בחיים יש להניח כי היה דבק באמירה "ביחד ננצח!" ללא הסתייגות, חשש או מורא, בוודאי לא מהערבים החיים במדינת ישראל, שבעצמאותה לא זכה לחזות. כצנלסון, יש לשער, היה מבהיר את תמיכתו זו בנאומיו ובכתביו לכל עם ישראל דווקא עתה, למגינת לבה של נשיאת המכללה הקרויה על שמו.
ראוי לסיים את המאמר בדברים שכתב כצנלסון בפּתיחה לספר "מאוֹרעוֹת תרצ"ו" (1936) שלאורם יש לחנך גם היום לניצחון ישראל: "לעוֹמדים בּמערכה, למי שעוֹמד היוֹם וּלמי שיצטרך לעמוֹד מחר. ספר להזכּיר. ללַמד בּני יהוּדה זכירה. זכוֹר את אשר קרךָ בּדרך. זכוֹר וּשמוֹר כּיצד עמדת בּפני אוֹיב אשר הקים עליך כּל כּוֹחוֹת שאוֹל להשמידך. זכוֹר ואל תשכּח".
8+עֵד הספר הזה לבני-אדם מישׂראל אשר עמדוּ "בּשבוּעה שבּלב: לא להירָתע". עֵד לציבּוּר-אנשים אשר ידע לשׂאת את אֶבלוֹ בּגבוּרה, אשר קבר בּידיו את מתיו וידיו לא רפוּ ממלאכת-הבּנין. עֵד לחיוּב בחיים והעמל והבּנין נוֹכח כּל סכּנת-השמד. עֵד למאמצי-יצירה אשר לא פּסקוּ, ועתים אפילוּ פּרצוּ וגברוּ, תחת זמזוּם כּדוּרי-מארב ותחת שמים עשֵנים. עֵד להרגשת סוֹלידריוּת ושוּתפוּת-גוֹרל אשר הביאה אלפים אלפים לרצוֹנם וּלהתנַדבוּתם אל מקוֹמוֹת העמל והסכּנה".
"עֵד לבוֹר-לבּם של הנתוּנים במצוֹר, הפּצוּעים בּעוֹמק לבּם, החשים לכל פּרצה וּלכל מקוֹם סכּנה, אוּלם חרדים לדם נקי לבל ישָפך וּלטוֹהר הדגל לבל יכָּתם וּלגוֹרל המוֹני ישׂראל בּעוֹלם, אשר למענם ועל פּדוּתם הם ניצבים – מטרה לכדוּרים ולפצצוֹת. עֵד הספר לצוֹפה טהוֹר-הנפש ורב-הבּינה ועז-הראִיה, המדריך את הצבא ואת מַצבּיאָיו, ואינוֹ עוֹזב את מגדל-הצוֹפים עד אשר נפל מלוֹא-קוֹמתוֹ".
"עֵד הספר לגבוּרה עממית, לא תפארת יחידים, אלא זרוּעה בּכל עוֹרקי הישוּב: הילד הזוֹרק בּידיו את מכוֹנת-התוֹפת הימה, הנוֹסע המוֹציא בּידיו את הפּצצה מתוֹך המכוֹנית הציבּוּרית, האישה הנוֹטלת חלקה בּהגנה, הנוֹטר-המתנדב והנהג על דוּכנוֹ והזקן שוֹמר החוֹמוֹת בּעיר העתיקה ונוֹתן את חייו מחיר נאמנוּתוֹ".
"דוֹר זה רשאי לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר ולאהרן שֶר, אנשי תל-חי: לא בּיישנוּכם. לא ערירים הלכתם. בּאשר מצאה אוֹתנוּ המערכה קיבּלנוּ אוֹתה וקידשנוּה. לא תל-חי אחד קיימנוּ, אלא כּל הארץ הייתה לנוּ תל-חי, תלים חיים".
8+ולסיום, עצה קטנה לפרופ' תמיר הנכבדה, המבוססת על דבריו של כצנלסון בנאומו המפורסם "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" אותו נשא בכינוס מדריכי עליית הנוער בשנת 1940: "כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש'מורה נבוכים' חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם – הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו ולייסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה".
הכירי בטעותך, מביכה ככל שתהיה, והחזירי את הקריאה "ביחד ננצח!" לרחבי המכללה.
